ובמסגרת תוכניתנו - סנדלרים יחפים, אני רוצה להציג הפעם את - עצמי.

מעשה שהיה (בשבוע שעבר) כך היה:

חמישי בבוקר, הסתיים לו עוד שיעור ריקוד, האחרון בשבוע שבו המיקוד היה כפות רגליים, עם תשומת לב מיוחדת לחלקים בכף הרגל אשר באים במגע עם הקרקע.

בסיום השיעור ניגשה אלי אחת התלמידות הוותיקות, אשה שרוקדת איתי כבר קרוב ל-20 שנה, והעלתה בקשה: היא איננה מצליחה לקלוט כיצד אני מבצעת תנועה מסוימת של סיכול הרגליים ואם אוכל להסביר איך אני עושה את זה, כי אצלי זה נראה ממש פשוט והיא - ממש לא מצליחה.

התלמידה הראתה באיזה צעד מדובר וציינה ששמה לב, שכאשר אני מבצעת אותו לצד אחד רגל ימין צולבת קדימה ושמאל אחורה, ואילו לצד השני – זה לא ברור והיא לא מצליחה לעקוב.

עמדתי מול אותה אשה, שהמיקוד על כפות הרגליים הציף עבורה את אי-הבהירות התנועתית, והדגמתי בחיוך את הצעד, הפשוט למדי. מה הבעיה?

ובעודי מדגימה חשתי כיצד קרקע הוודאות הבטוחה נשמטת מתחת לרגליי. נוכחתי בתדהמה לגלות, שאכן כאשר אני עושה זאת לשמאל – ימין צולבת קדימה ושמאל מאחור, אך גם בכיוון ההפוך – ימין צולבת קדימה ושמאל מאחור.

איזו מבוכה!

אני? מורה כל כך ותיקה, אשה שהמודעות הגופנית שלה נר לרגליה, לכפות רגליה ולכל מבע תנועתי שחולף בעמוד שדרתה, לא שמתי לב לחוסר הסימטריה? תדהמה! לא פחות.

הודיתי לתלמידה על תשומת הלב הנפלאה שלה ומיד תרגלתי שוב ושוב בעצמי, כדי להחזיר את הסימטריה הנדרשת ולבסס אותה בגוף.

הודיתי לה, אבל גם לגילוי החשוב, שמעורר ענווה והזמנה להישאר בסקרנות ובהקשבה, כי אף אחד ואחת מאיתנו, מומחים ומקצועיים ככל שנהייה, לא חסינים מפני נקודות עיוורות.

כולנו, לעיתים, סנדלרים יחפים.

מזה חודשים רבים לא שלחתי ניוזלטרים. המלחמה הרחיקה את אצבעותיי מן המקלדת, אך עוד יותר מזה, גרמה לי לתחושה שנושאים של עומקים והתבוננות פנימית הם משניים לתקופה זו.

אבל השבוע, חג שבועות, הוא החג שבו נולדתי ועל שם מגילתו נקראתי.

חג שקורא לי לתקון ולהתחדש.

חג מתן תורה,

לכבודו אני עוצרת ומתבוננת על יחסיי עם מבנים שניתנו לנו, בחומר וברוח.

התורה עבורי אינה טקסט סגור ומוגמר.

למול הטקסט התנ"כי אני מוצאת את עצמי בדרך כלל משוחחת ומתווכחת.

אני רואה בה חומר גמיש, שמאפשר לי להתייחס אליו ולהתנסות דרכו,

ללמוד, לצמוח ולהשתנות מולו, להתווכח ואפילו להתקוטט איתו.

וגם אם אין אני מסכימה עם חלקים נרחבים בתורה, אני מכירה בחשיבות הצורך להגן עליה.

לשבוע הנוכחי המיקוד שנבחר הוא – כלוב הצלעות.

זהו אזור בגוף שבא ללמדנו,

איך מקום שתפקידו להגן על תוכו,

צריך להישאר בגמישותו, נושא אפשרויות צמיחה.

לו רצו שתוך-תוכנו יהיה שמור הרמטית,

הוא היה מעוצב אחרת -

ללא יכולת התגמשות,

או התרחבות.

אבל זהו מקום נושא נשימה

ונשמה.

זהו מקום שמחובר לממד האוויר השואף להתפשטות,

אל האינסוף.

מקום שבהתרחבותו, מזמין גם את תוכו להשתנות.

אהיה כלוב הצלעות אל תוך תוכי, כמו גם אל הטקס התנ"כי.

 בהשראת החג אני מביעה כאן את הרצון לחזור למשימת הכתיבה ולשלוח ניוזלטר אחת לחודש בנושאים הנוגעים לגוף ולנפש, לשתף בהבנות הנובעות בתוך התנועה בסטודיו או בקליניקה, לכתוב את מה שמתגלה מתוך החיבורים.

חג שמח,

רות