דנמרק מוכרת כמדינה בה האנשים הם המאושרים בעולם.
לא פלא. בביקור בן 5 ימים בקופנהגן - בירת דנמרק, התחלנו להבין מדוע.
העיר נקייה, נוחה, מסבירה פנייה לאזרחים ולתיירים.
התחבורה הציבורית יעילה, שבילי אופניים בכל מקום (ולא נצפה זוג אחד של אופניים חשמליים...).
מזג האויר קריר, הסביבה ירוקה ומודעת מאד לאיכות הסביבה.
כריסטיאן ה-9 ששלט בדנמרק מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 (ודמותו המפוסלת על גבי הסוס עומדת בפתחו של בית הנבחרים הדני), הניח את היסודות הראשונים למה שמוכר היום כמדיניות הרווחה המתקדמת והשיוויונית ביותר בעולם. האידיאולוגיה אינה תלויה בהתערבות בתהליכי השוק, אלא ביצירת מנגנוני חלוקה מחדש של העושר והכוח הכלכלי.
המנגנונים הללו הם:
- איגודים מקצועיים והסכמים קיבוציים, המשנים באופן מהותי את יחסי הכוחות בין ההנהלה ובין העובדים.
- בעלות קולקטיבית על רוב ההון, המבטיחה חלוקה שוויונית של אותו חלק בהכנסות הייצור המשולם כרווח; וחלוקה מחדש של ההכנסות באמצעות מיסוי פרוגרסיבי.
- שירותים ציבוריים, היוצרים שוויון בין מי שעובד ומי שאינו יכול לעבוד, ובין משפחות עם ילדים וללא ילדים.
כתוצאה מכך מערכת הרווחה של דנמרק (כמו שאר מדינות סקנדינביה) היא חזקה ונטועה עמוק במורשת הפוליטית שלה. היא נותנת רשת ביטחון לאנשים עובדים בעת מחלה, יציאה לחופשת לידה, אבטלה או זיקנה.
מצידו השני של המטבע, תשלום המיסים בדנמרק גבוה ביותר. מדרגת המס הראשונה עומדת על 38%!
כשבדקנו עם המדריכה כיצד אזרחי המדינה משלימים עם שיעור מיסים כל כך גבוה, היא ציינה שהדנים רואים בכך עוצמה קולקטיבית ושמחים לשלם מיסים כי הם מגיעים למטרות נכונות, צודקות וחשובות.
נותרנו מהורהרים:
חלוקה מחדש של העושר, תחושה של שיוויון, שקיפות, הגינות, איגודים מקצועיים והסכמים קיבוציים שתורמים לחוסן הלאומי ותחושה בסיסית של הוגנות בין מערכות השלטון לבין האזרחים אותן הן משרתות?
נותר רק לאחל שגם בנו ידבוק מעט מתחושת הקלוקטיביות, השיוויון וההוגנות.
בשנה הבאה עלינו לטובה
