סיפורי החלום האמריקאי, במיוחד אלו שקשורים לעולמות הספורט כמו הכדורסל, הבייסבול והפוטבול הפופולאריים בארה״ב, לרוב מתייחסים לאותו נער-ספורטאי שנולד למשפחה קשת יום בשכונה קשוחה.
השגרה מדכאת ונראית חסרת סיכוי, עד שיום אחד צייד כישרונות שנודד ממדינה למדינה, מגיע למשחק בתיכון השכונתי. הצייד מזהה את הפוטנציאל של הנער, ממנף אותו - ומזניק אותו להצלחה מסחררת. למרות הקיטש וניחוח ההוליוודי הכבד, יש כאן נקודה מאד חשובה.
לפי הסיפור, הנער האלמוני שמלא בפוטנציאל שרק מחכה לפרוץ, לא יממש את הפוטנציאל שלו אלא אם אותו צייד כישרונות נודד ישים אליו לב. אבל, אם באותו היום שצייד הכישרונות יגיע לאותה שכונה קשוחה, והנער כישרוני הזה יישב בבית ויצפה בטלוויזיה - הצייד ימשיך הלאה והחלום הזה לא יתממש.
גם אנחנו צריכים להיות על המגרש המקצועי שלנו. אנחנו לא יודעים מי ייחשף לפעילות שלנו, לניסיון, לשם ולתכנים המקצועיים שאנחנו יוצרים. ולאור העובדה שכולם ברשת - הפוטנציאל הוא כמובן אדיר. אבל, אנחנו צריכים לאפשר לאותם אנשים, שיכולים לגלם הזדמנויות שונות, להיחשף למסרים ולפעילויות שלנו. וזה לא יקרה אם לא נעלה על המגרש. שוב ושוב.
זה המאמר שלא היית בטוחה אם כדאי לכתוב ולפרסם. זו ההרצאה שחששת לעלות על הבמה ולהרצות. זו ישיבת הצוות שלא היית בטוחה אם להרים את היד ולדבר. זו הקהילה המקצועית שכמעט הקמת, אבל ויתרת ברגע האחרון.
כן, הכי נוח, בטוח ונעים להישאר בבית, אבל רק אם תעלו על המגרש שלכם - הציידים יוכלו לצוד אתכם.
