הנזירה, האחות פאולה (1929 – 2019), אשר הייתה רחל בת פייגה ושמחה,
נפטרה ביום שבת בחדרה במנזר הבנדיקטיני בהר הזיתים.

פאולה, אישה נמוכת קומה, נמרצת ומחייכת, בעלת עיניים כחולות ופנים שמעולם לא הסגירו את מניין שנותיה. ביום שבת שעבר, כאשר החזירה נשמתה לבורא, הייתה קצת לפני גיל 90. הייתה תמימות דעים בקרב כל יודעיה ואוהביה לגבי היותה שילוב של טוהר וטוב לב אין סופיים. מהאנשים הבודדים בעולמנו, שמעולם לא היו כאלה שנטרו לה או שחשו אפילו קמצוץ של שליליות כלפיה. ועוד דבר: דומני שיש תמימות דעים בין כל אלה שהכירוה, שהיא כבר מזמן רצתה לעצום את עיניה, וללכת מפה לעולמות אחרים. אחות פאולה, רחל בת פייגה ושמחה, שתמיד חייכה והייתה טובת לב, הייתה עם תהום של עצב.  הגעגועים למשפחתה היהודית שאבדה במלחמה הנוראית ביבשת הנוצרית, הסתיימו השבוע עם קבורתה במנזר בהר הזיתים הצופה על בירת ישראל, ירושלים.

בכיתי יחד עם רבים מהנוכחים בכנסייה שבאו למיסת האשכבה, ואני מודה לנזירות אשר בקשו שאקרא את פסוקי הנחמה של ישעיהו, אותם אמרתי ברגש רב. לא פחות חשוב היה לי לומר קדיש על קברה. את זאת ידעתי בודאות שהייתה רוצה. יומיים אחרי הקבורה נמצא  דף ששמרה בחדרה ובו תאור כיצד ביקש הקרדינל לוסטיז'ה (שנולד אהרון לוסטיג ואף הוא איבד אהובים בשואה והתנצר) שיאמר קדיש על קברו. התאשר לי שזה אמנם היה רצונה.

את סיפורה רשם באר טוויטו, בן של חברים אשר התבקש לכתוב עבודה בבית ספר על השואה. הצעתי לו לכתוב על היחס של ניצולי שואה לנצרות והפגשתי אותו עם האחות פאולה ועם עוד ניצולת שואה מקסימה באישיותה בשם תרצה דביר ז"ל, אשר לא התנצרה  ושעל ספריה הנפלאים אני ממליצה בחום. בזכות העבודה של באר אוכל להעלות כאן את הדברים ממש כפי שספרה לנו יום אחד, בחדר האורחים הקטן במנזרה שעל הר הזיתים.

הסיפור של רחל בת פייגה

האחות פאולה נולדה בשנת 1929 להורים יהודיים אמידים בעיר לומז'ה, בשם רחל.  אמה, פייגה, נפטרה זמן קצר אחרי הולדתה, והאב, שמחה, התחתן בשנית עם אישה שהייתה טובה ואימהית לרחל/פאולה. כעבור כמה שנים נולד אחיה הקטן - יצחק. בספטמבר 1939 נכנסו הנאצים לפולין, ובשלב שעוד היה שיתוף פעולה בין הרוסים והגרמנים, נלקח האב של פאולה (כעת בת עשר) לצבא הרוסי, ושם הוא נפצע. אשתו הספיקה לבקרו פעמיים בבית החולים אך לאחר שהגרמנים פרקו את השותפות עם הרוסים, כנראה שהנאצים הרגו אותו, כי בביקור השלישי של אשתו בבית החולים הוא כבר לא היה.

השלב הבא היה שלב הגטו: פאולה, אמה ואחיה הקטן הצטופפו בחלל קטן עם קרובים וחברים קרובים - שם חיו כשנה.

"בהתחלה הנאצים לקחו כסף ודברי ערך מהיהודים וכאשר לא נותר מה לקחת - היו לוקחים יהודים "לעבודה" ובעצם הרגו אותם ביערות, כך היה הסיפור של בן הדוד".

איך ידעת?

"יום אחד טיפסתי על השער של הגטו וצפיתי באיסוף של זקנים ואח"כ של ילדים, אבל עדיין לא העליתי על דעתי שלוקחים אותם למוות".

כאשר התארגנה בריחה מהגטו 'בעזרת פולנים טובים', נתפסה והייתה אצל הגסטפו אשר חקרו אותה

"לאן התכוונתי ללכת? ואני אמרתי שאינני יודעת כלום. כשלקחו אותי הייתי בטוחה שרוצים להרוג אותי, אבל הם החזירו אותי לגטו. הייתי שם עוד יומיים - שלושה ואז המשפחה הפולנית שעזרה סימנה שאפשר לצאת ועזרו לנו לצאת ליער - כל המשפחה. היה קר ושלג פולני של שני מטרים. הפולנים עזרו לנו עם מדורות ואוכל. היינו ביער עד שהזהירו אותנו שתהיה פשיטה וחייבים לברוח כל אחד לדרכו. על כל יהודי שהוסגר היו מקבלים שלושה קילו סוכר או קצבת אוכל".

כך היה מנובמבר 1942 עד 6 בינואר 1943 .

ילדה בת 14 בין מוות לפסל ישוע

"ב-6-1-1943 הייתי עם חברה והיה שלג יבש והיה חג האפיפניה והיו ציידים פולנים שראו אותנו בדרך ואני הייתי עם מעיל של אנשים אמידים, אז הם הבינו שמדובר ביהודים והם התחילו להשליך עלינו כדורי שלג. הסתכלתי בדרך וראיתי קפלה וצלב ואמרתי לחברה שלי 'אם אנו מתכופפות הם יחשבו שאנו נוצריות'. זה היה בשבילנו נס, כי הם הפסיקו מיד. אני ראיתי על הצלב מישהו סובל. כמוני. איני יודעת להגיד מה קרה. קשה להתבטא. "אתה יהודי", אני אמרתי, "אתה סובל וגם אנחנו! אם אתה חי - אתה תציל אותי!!!" ניצלנו באותו הרגע והייתי אחר כך חודשיים במחסן תפוחי אדמה והתפללתי לאלוהים - "אתה יודע שאיני רוצה להיות נוצרייה - הם לא טובים! אבל אם אצא מפה... אז... אתה תשמור עלי!" החברה שהייתה איתי, שרה, לא התנצרה, וחיה באוסטרליה כיום".

הן החליטו להיפרד, ללכת כל אחת לדרכה. אחרי 20 שנים שרה יצרה קשר.

"יצאתי בחיים אבל רציתי למות! לא רציתי להגיד שאני יהודיה, עברתי מבית לבית ואמרתי שאני יתומה. המצאתי שם חדש וסוף סוף הייתה משפחה שהסכימה לקחת אותי. חייתי אצל משפחה גרמניה, תחת מסווה של יתומה פולנייה, והייתי צריכה ללכת לכנסייה, לחגוג חגים, וללכת לוידוי... כדי לשמור על התינוק של המשפחה, היינו מתחלפות: פעם האמא הולכת לכנסייה ופעם אני. הייתה להם ילדה בת 12 שהייתה חברה שלי, ובסוף גיליתי לה שאני יהודייה ושאני רוצה להיטבל, אז היא הראתה לי מה לעשות בכנסייה, והפגישה אותי עם הכומר, וסיפרתי לו והוא לא האמין שאני יהודייה בגלל הפנים הסלביות שלי. בסוף הוא דיבר עם המשפחה והטביל אותי".

במנזר

"ב-1945 נכנסתי למנזר בנדיקטיני בו עבדתי כמתנדבת, והמנזר סירב לקבל אותי כנזירה. שם במנזר מצאו אותי קרובי המשפחה שלי ב-1949 אחרי שנים של חיפושים, אבל לא רציתי שימצאו אותי. רציתי שיחשבו שמתתי. כשמצאו אותי הייתי צריכה לכתוב ולחתום להם שאני רוצה לחיות במנזר ולא לעבור משם. אז החליטו במנזר לקבל אותי כנזירה. כשלושים שנים מאוחר יותר (1974) נתן לי המנזר רשות לצאת לשלושה חודשים והשגתי ויזה ברומא כדי להגיע לישראל. בעקבות האח דניאל אשר עמו התכתבתי
(יהודי פולני שניצל בפולין, גם הוא הפך נזיר ועבר לגור בחיפה), הגעתי לחיפה אבל לא יכולתי להשאר שם ולא רציתי לחיות בקהילה אלא במנזר כמו שהייתי בפולין. ביקשתי אישור לשנה נוספת מהמנזר בפולין ולבסוף הגעתי למנזר בהר הזיתים. כאן קבלתי חיים קשים: היה קר יותר ועני יותר. אבל חיי המסדר הבנדיקטיני הם כמו החיים היהודיים: תפילה וכללים. אמנם לא היינו אורתודוכסים, אבל בשבת אבא היה חוזר והיינו מדליקים נרות וחוגגים את השבת, וכך גם היה בגטו."

פיצויים לניצולת שואה

אני, יסכה, יוצאת ובאה ממנזר הבנדקטיניות כבר עשרים שנים לפחות. רבים מתלמידיי, שומעיי, ומורי הדרך, התארחו במנזר לשיחה על חיי הנזירות אצל האחות  קריסטין, אם המנזר הקודמת, אישה נפלאה ורבת פעלים אשר הקסימה תמיד את השומעים בהסבריה וביחסה המיוחד לעם ישראל. היא הייתה קרובה מאד לאחות פאולה וטפלה בה באהבה יתרה. בהעדרה של אם המנזר הקודמת התבקשתי לעזור בעניינים שונים כגון, הסדרת פיצויים מהקרן לניצולי שואה. האחות פאולה סירבה לכך כל השנים אך לאחרונה, כשמצב המנזר הפך בכי רע, לחצו הנזירות להסכים. פעם אחר פעם אמרה לי - אני רוצה שהכסף ילך אלייך, הכסף צריך להינתן ליהודים... לפני חודשיים הבאתי את אחותי הרופאה כדי שתבדוק את האחות פאולה וכך הגשנו בקשה להגדלת קצבה ממשרד הבריאות. שבוע לפני מותה התקשרה האחות פאולה להגיד לי שאושר תקציב של עוד 200 שקלים לחודש... בכל מקרה ריגשה אותי הפקידה בועדה לתביעות ניצולי שואה כאשר התחלתי את התהליך לפני 3-4 שנים: בגמגום ובהיסוס הצגתי את המסמכים של ניצולת השואה המראים צילום של נזירה המתגוררת במנזר. "האם אפשר לבקש פיצויים גם עבור מי שהפכה לנוצריה"? התשובה של הפקידה הייתה חותכת ונוזפת: "מי אנו שנשפוט את מי שעבר את התקופה ההיא?"

בין יהדות ונצרות, בין המנזר למדינת ישראל

איך החלטת להיות נזירה ולא לחזור ליהדות?

"אחרי המלחמה - הייתי בודדה. רציתי לחיות במנזר אבל יום יום רציתי למות!  כאב לי - למה לא מחפשים ומוצאים את האח שלי? אני מרגישה אשמה. זה הפצע שלי. וההחלטה הייתה: אם להיות נוצרייה - אז נזירה! וזה כדי להתפלל למען עם ישראל (למדתי עברית באולפן עציון פה בארץ, אבל בילדותי היו שני שעורים בעברית בשבוע בבית הספר היהודי בלומז'ה ובבית דברו יידיש. אבא אמר שצריך ללמוד עברית). אני תמיד מדליקה שני נרות לקראת שבת, אני תמיד רוצה יותר חופש בשבת ואני תמיד מתפללת למען עם ישראל. המשמעות של מדינת ישראל - תהיו גאים ומאושרים. זה החשוב ביותר."

נהגתי לבקר את פאולה בהזדמנויות שונות, לבד ועם בני משפחה.
תמיד חיכתה עם כיבוד וזר פרחים... 

 מימין פאולה עם אחייניתי קרן ובן זוגה אור, ומשמאל פאולה עם בני הצעיר רועי

בחנוכה האחרון הדלקתי נר שישי במנזר יחד עם קבוצת ישראלים שהדרכתי בהר הזיתים. פניה של אחות פאולה נהרו! 

אחרית דבר

כחוקרת נצרות וידידת המנזר ביקשתי, לפני יותר מעשר שנים, מאם המנזר קריסטין להיות במנזר בתקופת "השבוע הקדוש". שבוע של עוצמות ואינטנסיביות דתית לנוצרים (ובעל כורחנו גם ליהודים בתקופות אפלות...). שבוע זה, המגיע לשיא בצליבתו של ישוע, כולל ליל אשמורת בקפלה פנימית במנזר, באזור בו לא מורשים אורחים. שם מונח הצלב ולצידו נרות ונזירות הכורעות בדממה מוחלטת. אם המנזר קריסטין אפשרה לי להכנס, לשהות ולצפות. למרחב האינטימי העמוס במשמעות הנוצרית והדומם בדרמטיות כיאה למותו של המשיח הנוצרי, הוכנסתי אני -היהודיה. ידעתי שזו הזדמנות נדירה המכבדת אותי כידידת המנזר מזה שנים רבות. אלא שלתוך הדממה, נכנסה אחות פאולה, שברה את הדממה ושאלה אותי... אם אינני רעבה...!! אחר כך יצאה וחזרה ושוב שאלה לגבי אוכל, פעם נוספת יצאה וחזרה וברשרוש שקית פלסטיק שרמסה את הדממה, הביאה לי אוכל והפצירה בי שאלך לאכול בחדר שניתן לי לאותו שבוע. זה היה מביך ובחוסר התאמה לעיתוי ולקדושת המקום. לא תפשתי אז את מה שברור לי היום: אחות פאולה עשתה כל מאמץ להרחיק אותי מהצלוב.

ביום שלישי האחרון הקראתי במיסת האשכבה מישעיהו ס':

א קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ה'  עָלַיִךְ זָרָח.  ב כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ  וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים; וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה'  וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.  ג וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ; וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ ד שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ; 

ולצד הקבר בבית העלמין של המנזר אמרתי קדיש.

נוחי לשלום על משכבך אחות פאולה, רחל בת פייגה ושמחה.

נולדתי ואשאר יהודיה, וליבי, כמו ליבך שלך, ימשיך לחבק ולהכיל כל אדם, תהיה דתו אשר תהיה, באשר הוא טהור וטוב ומתפלל למען הזולת.