והרי סיפור שייתכן כי חלקכם כבר שמעו מפי:

באחד מהמופעים שבהם חזרה האסטמה לחיי כדי ללמד שיעור חדש – התגלה נושא הסנכרון.

היה זה ערב שבועות חמים ונעים שבו נסענו לכבוד יום הולדתי לסופ"ש זוגי בבית מלון קטן ומפנק בירושלים. ואני – לרוע המזל – עם התקררות וקוצר נשימה שמלווה מזה יומיים.

לאחר הצ'ק-אין בקבלה התמקמנו בחדר בעל הנוף המרהיב, ואני ביקשתי מעט זמן לעצמי. נכנסתי לחדר האמבטיה והתחלתי לפרוק את כלי הרחצה. ובעוד אני עושה זאת, מבלי לדעת מדוע, מצאתי את עצמי נוקבת בשם הפעולות שעשיתי.

• אני עכשיו מוציאה את השמפו
• מניחה אותו על שפת האמבטיה
• פותחת את נרתיק כלי האיפור
• מביטה רגע במראה
• לוקחת מגבת
• פורשת אותה
• מוציאה את מברשות השיניים
• גם את המשחה
• מניחה ליד הכיור...

ובעודי מסדרת לאטי את הדברים במקומם, אני נוכחת לגלות שקוצר הנשימה שהיה שם עד לפני כמה דקות – נעלם. סיימתי את שהתחלתי ובתחושה טובה יצאתי חזרה אל החדר, כדי להתחיל ולרקום עם בן הזוג את שלל הפעילויות שתכננו לסוף שבוע זה.

לקראת הערב – שוב חזר קוצר הנשימה, וגם הפעם – לקחתי לעצמי כמה דקות שבהן ציינתי באופן מפורש את פעולותי. אך הפעם לא רק פעולות, אלא גם דברים שאני בתשומת לב אליהם.

• אני פותחת את דלת החדר
• שומעת צפירה של אמבולנס
• הבטן מקרקרת
• מביטה החוצה
• גירוד באזור הגבה
• געגוע לילד שנשאר בבית
• חם עכשיו
• פושטת את הצעיף...

ושוב – אחרי רצף של עוד כמה כאלה, נעלם קוצר הנשימה. ואני – מסוקרנת לדעת מה קרה כאן.

במהלך סוף השבוע הזה, לאחר שהתנסיתי בעוד כמה סדרות שכאלה, חלף לו קוצר הנשימה לחלוטין. ובמוצאי החג, בפאתי שער הגיא בחזרה לביתנו, מצאתי את עצמי אומרת בהשתאות לבן הזוג – שלא רק שהאסטמה שוב עברה, אלא שגיליתי מדוע היא הגיעה הפעם – כדי ללמד אותי איך ללמד אחרים להירפא.

בשנים שחלפו מאז חזרתי על הדרך הזו בכל פעם שנזקקתי לה. הכלי שהתגלה הלך והשתכלל. הלך והתדייק. מה יש לומר, ממה להימנע, באיזה קצב, כיצד, כמה זמן.

ברבות השנים הבנתי יותר לעומק מה קרה שם באותו סופשבוע ירושלמי ואת חשיבותו של הידע שהגיע. זהו כוחו של החיבור אל הרגע. הכוח המרפא של סינכרון המערכות.

היומיום שלנו גורם לנו להתפזר. המחשבות רצות קדימה. או לעַבַר. הפעולות שלנו אינן במתאם לתחושות שלנו או לחוויה הפנימית. הדיבור אינו בקו אחד עם המחשבה ועם המעשה.

הרגע של כינוס כל המערכות שלנו אל רגע נתון – הוא מקום מרפא. זהו רגע צלול של היותנו בנוכחות באופן הכי מדויק שיש. הוויה טהורה.

ובשביל לחוות זאת איננו צריכים להיות במדיטציה, או לעצור את פעילות החיים. עלינו להיות כל כולנו בדבר. לרגע.

אך אליה וקוץ בה – הרי איננו יכולים להיות כל כולנו בדבר אחד. חלקים רבים בנו ואל מי מהם נפנה?

והתשובה – אין זה משנה.

כשאני מביטה רגע החוצה, אני באותו זמן גם יושבת על הכסא, וגם מרגישה עייפות, וגם מקרקרת לי הבטן, וגם מגרד לי ברגל מעקיצת יתוש...

והתשובה – אין זה משנה.

יש לבחור דבר אחד. ואז עוד אחד. ועוד אחד... זהו כוחו המרפא של החיבור אל הרגע.

ולסיום – טיפ:

מה בין צינון פשוט, כזה שמטריד יומיים שלושה וחולף ביעף ביחד עם עוד חבילת טישו שהתרוקנה, לבין הצטננות שנמשכת ונמשכת, והופכת לסינוסיטיס מלווה בכאבי ראש קשים, או יורדת לדרכי הנשימה העליונות, או אפילו לדלקת ריאות ומסתיימת במופע בלתי נגמר של שיעול מטריד?

התשובה טמונה באופן הנשימה.

הצטננות קוראת לנו לנשימה אקטיבית. בכל פעם שהאף מתקנח, נדרשת שאיפה עמוקה דרך האף לדרכי הנשימה הספוגות בנוזל. ללא נשימות שכאלה – מצטבר נוזל רווי חיידקים בצינוריות העדינות ובמעברי האוויר – נוזל שבקלות הופך לדלקתי ועלול ליצור שלל בעיות נוספות. הנשימה מייבשת את המחילות ופותחת אותן למעבר אוויר חדש.

כאשר הצינון מלווה בשיעול – יש לפעול באופן דומה גם בשאיפות לאזור הגרון אחרי כל שיעול.

הגוף מלמד אותנו למה הוא זקוק. עלינו רק להקשיב לו.