עניינו של פסק הדין בערעורים בקשר לשתי עסקאות שונות. האחת רכישת אחת המערערות מאפריקה ישראל, והשנייה רכישת אלביט מסחר, ולאחריה ארגון מחדש של קבוצת גוטקס.
תשלום בגין תניית אי תחרות כהוצאה ברת פחת אצל הרוכשת
אחת הסוגיות בערעור סבה סביב שאלת התרת הוצאות פחת בגין תשלום ששילמה חברה זרה רוכשת עבור "אי תחרות". בתמצית, דובר בחברה זרה אשר רכשה את חלקה של אפריקה ישראל בהון המניות של חברה ישראלית (גוטקס סווימור) ובאותה עסקה נקבע, כי החברה תשלם לאפריקה ישראל בנוסף לתמורה בגין המניות סכום של כ-40 מיליון ₪ בגין התחייבותה של אפריקה ישראל שלא להתחרות בתחום של החברה הנרכשת למשך 5 שנים. החברה הנרכשת ניכתה פחת בגין התשלום עבור תניית אי התחרות, ומס הכנסה סירב להכיר בהוצאות הפחת, תוך שטען כי יש לייחס את התשלום לרכישת המניות וככזה אין להתיר פחת בניכוי שוטף, וכן טען כי יש לייחס את ההוצאות לחברה הרוכשת ולא לחברה הנרכשת.
בית המשפט קבע, כי באופן עקרוני ניתן לפצל את התמורה וכי ניתן לייחס תשלום עבור אי תחרות כהוצאה ברת פחת וזאת בתנאי שמדובר על תניה אי תחרות אמיתית ואותנטית, ולא אך ניסיון לפצל באופן מלאכותי את התמורה. בית המשפט קבע, כי בנסיבות העניין תניית אי התחרות הינה אמיתית ואותנטית, כיוון שבין היתר היה חשש של הרוכשת שהחברה המוכרת תתחרה בה בעתיד, כיוון שנדרש אישור הממונה להגבלים עסקיים בגין תניית אי התחרות וכיוון שהתנייה כאמור הוערכה על ידי מעריך חיצוני.
לעניין הסוגיה למי יש לייחס את התשלום ואת הוצאות הפחת, דחה בית המשפט את עמדת המערערת (החברה הנרכשת) וקבע כי יש לייחס את ההוצאה לנישום שהיה לו את האינטרס הראשי לשלם את ההוצאה. בעניין זה קבע בית המשפט, כי יש לייחס באותן נסיבות את ההוצאה לחברה הרוכשת ולא לחברה הנרכשת.
מכירת חוב אינה מהווה מחילת חוב
סוגיות נוספות במסגרת הדיון בבית המשפט סבו סביב עסקה מורכבת אחרת בה רכשה אחת המערערות (גוטקס סווימור) מניות של חברת אלביט מסחר אשר בעצמה החזיקה בשותפות בעלת מותג "גאפ". במסגרת עסקה זו, רכשה הרוכשת מהמוכרת, בנוסף למניות, גם את חוב החברה הנרכשת והשותפות המוחזקת על ידה כלפי המוכרת (אשר התבטא בשטרי הון).
פקיד השומה טען, בין היתר, כי לחברה הנרכשת נוצרה הכנסה ממחילת חובה כלפי החברה המוכרת.
בית המשפט דחה את טענות פקיד השומה וקיבל את הערעור בסוגיה זו. בית המשפט קיבל טענות המערערת, כי העדר יכולת של החייב לפרוע ואף חדלות פרעון אינה מהווה בהכרח "מחילה", כי ניתן למכור חוב ובפועל נמכר חוב לחברה הרוכשת והוא נותר כלפי החברה הרוכשת, כי ניתן למכור חוב במחיר נמוך מערך החוב, וכי רישום הפסד הון אצל החברה המוכרת אינו מהווה בהכרח מחילת חוב.
קיזוז הפסדים של החברה הרוכשת כנגד העברת רווחים מפעילות קיימת מהווה עסקה מלאכותית
בהמשך לעסקה שנסקרה לעיל, לאחר העסקה כאמור עשתה הרוכשת שינוי מבנה והעבירה שותפות רווחית שהחזיקה עוד קודם תחת החברה הנרכשת במסגרת סעיף 104א לפקודת מס הכנסה. לאחר מכן, החברה הנרכשת קיזזה מול ההכנסות השוטפות מהשותפות שהועברה אליה כנגד הפסדיה הנצברים.
בית המשפט קובע באותו עניין, כי מדובר ברצף פעולות מלאכותיות כאשר המטרה להימנעות או הפחתת מס היתה ביסוד העניין ולא היה טען מסחרי יסודי אחר לביצוע רצף העסקאות כפי שנעשה.
ביקורת על התנהלות פקיד השומה
בסוף פסק הדין נכתבה ביקורת נוקבת ביותר על התנהלותו השומתית והדיונית של המשיב בהליך. בית המשפט חוזר על עקרונות היסוד על פיהם על המשיב לחתור לשומת אמת ולא שומה מקסימלית וכן לנהל את ההליך בקלפים גלויים תוך התמודדות עם הסוגיות והשאלות אשר על הפרק, וכלשון בית המשפט:
"לפני סיום, אין מנוס מלהתייחס להתנהלות המשיב לאורך ההליך. המשיב נמנע מלגלות מסמכים, נציגת המשיב התחמקה מלענות תשובות ענייניות בחקירתה, נטענו טענות סותרות ביחס לשומות אחרות וההפניות לפרוטוקולים בסיכומים לא שיקפו את אשר נטען שהם משקפים... יוזכר, כי תפקיד המשיב בהליך הוא לא לגבות את המס המקסימלי, אלא מס אמת. מצופה מהמשיב ונציגיו להתנהל בהגינות ובקלפים פתוחים למען מטרות אלו ולא למען "ניצחון" בהליך. המשיב צריך להתנהל בצורה אובייקטיבית, לענות על השאלות שנשאל במסגרת חקירתו הנגדית מבלי להתחמק, בשאיפה להגיע לפשר האמת, לגבות את המס הנכון ולא על מנת להצדיק את שומתו בכל מחיר. אם במהלך ניהול התיק המשיב מבין כי חלה טעות בסברתו הראשונית, מצופה ממנו לחזור בו והוא לא צריך להתעקש על ניהול תיק גם כאשר הוא הבין שטעה"
על בסיס התנהלות זו של פקיד השומה קבע בית המשפט כי על פקיד השומה לשאת בהוצאות משפט.
