ניוזלטר מאת יסכה הרני  

*חדש*  קבוצת Whatsapp "מאגר המידע של יסכה הרני", מוזמנים להצטרף 📲

חזון העצמות היבשות: ג'נוסייד ארמני - הקדימון לשואת היהודים. 

גוסטב דורה, חזון העצמות היבשות, יחזקאל לז'

­כמדי שנה, יש סמיכות במועדי ימי הציון לטרגדיה של שני העמים, אשר גם כך - כל כך דומים אחד לשני: הארמנים והיהודים. בפער של שבוע, מזכירים הארמנים (24.4) והיהודים (1.5) את השמדתם של שליש מבני עמם. שני העמים עברו היסטוריה של אבדן עצמאות, אבדן אדמת מולדת והתעמרות מצד בני דת אחרת. במאה העשרים, על רקע עולם נאור המתקדם לשיאים תרבותיים, מדיניים, טכנולוגיים ומדעיים, היכתה הזוועה שאותה אנו מכנים ה-"שואה" והארמנים מכנים ה-"ג'נוסייד". כמליון עד מליון מליון וחצי ארמנים נתלו, נורו, הורעבו, הוצעדו למוות מהמחוזות שהיו מולדת האומה הארמנית, בהוראת התורכים "המודרנים". תוכלו לשמוע הרצאות על כך באתר שלי, מימי העיון שארגנתי בפטריארכיה הארמנית לזכר אסון העם הארמני www.yiscaharani.com/arminians

 המפה: המחוזות בארמניה ההיסטורית הנקראת "תורכיה" בימינו,
בהם נעשה טיהור אתני בשנים 1915- 1917. 

הארמנים הקדימו את השואה היהודית ב 30 שנים לערך, והיו בעל כרחם כמבשרים על הזוועה האחרת והייחודית - השואה, עם כמה קווי דמיון חשובים:
1. גם התורכים וגם הגרמנים הונו את הקרבנות והונו את הדיפלומטים באשר להשמדה המתוכננת.
2. היו מרידות מצד הקרבנות (זוכרים את הספר "40 הימים של מוסא דאג"? הספר המספר על מרידה הרואית של ארמנים נגד התורכים הבאים להורגם, היה הספר שעבר מיד ליד אצל מורדי גטו וורשה!) אבל הרוב הגמור היה כ'צאן לטבח יובל.'
3. היכן היו אומות העולם? הן שתקו! ועל זה אסור לנו להחריש!
4. האם היו תורכים ו/או גרמנים שהתנגדו וסרבו למלא פקודות? כמעט אפשר לאמר - "לא". קומץ בלתי משמעותי.
בעקבות אסון העם הארמני, ובטרם מלחמת העולם השנייה, כתב ישראל זנגוויל, הסופר היהודי הלונדוני: "אני מסיר את כתר הקוצים מראש

ו של העם היהודי (סמל להשפלה ועינוי עד מוות) ומעבירו לראשו של העם הארמני". בתוך פחות מ- 30 שנים, הוחזר כתר הקוצים אלינו – ובגדול...

הקריאה של בחור ארמני הקורא בעברית מדהימה ברהיטותה מ"חזון העצמות היבשות של יחזקאל" (מדקה 2:15 הקטע האופטימי של התחייה!)

לצד הקריאה הנפלאה בארמנית, של אותו הקטע, ע"י הארמנולוג היהודי - יואב לף!

החידוש של הערב, הייתה ההרצאה על ספרם החדש של ההיסטוריונים בני מוריס ודרור זאבי, בהוצאת אוניברסיטת הרווארד:

30 שנים של ג'נוסייד – הרס מיעוטיה הנוצריים של תורכיה , 1894 - 1924. (באנגלית)

תשע שנים של נבירה, חיפוש וקריאה של מסמכים, למרות הטיהור שערכו התורכים בארכיונים שלהם כדי למנוע מידע, הולידו תמונה רחבה יותר הנמסרת לנו ע"י ההיסטוריונים: החיסול בזמן מלחמת העולם הראשונה לא היה נקודתי, אלא חלק מרצף. שלושה משטרים אמצו מדיניות של תורכיפיקציה במחיר של מוות: הסולטאן עבדול חמיד השני, שלישיית מנהיגי תורכיה החדשה - טלעת, ג'מאל ואנוור פשה, ואטאטורק. המחברים מוכיחים שההוראות הגיעו מלמעלה, מאיסטנבול, ושמה שנחשב באופן מצטדק ל- "חילופי האוכלוסין" המפורסמים של הסכם לוזאן (יוונים מועברים מתורכיה ליוון, ותורכים מועברים מיוון לתורכיה בשנות ה- 20 של המאה ה -20 ) היה סיפור הרבה יותר אכזרי, רצחני ואלים ממה שלימדו אותנו. וזאת ע"י מי שמצטייר כמודרניסט הנאור: כמאל אטאטורק. "הדימוי שלו התקבע ונשמר במערב כאיש נאור, אבל הוא היה זה שדאג לחסל את אחרוני הארמנים שנשארו בטורקיה והביא גם לרצח מאות אלפי יוונים ואשורים ולהגליה של רבים אחרים. אטאטורק, שנחשב לאנטי־איסלאמי השתמש באיסלאם כדי לבצע את המזימה הזאת, והוא זה שחיסל את שארית הקהילות הנוצריות בטורקיה. עם זאת, העניין הזה, של הטיהור האתני, לא דבק בו". (בני מוריס, ראיון בעתון "הארץ").

בירושלים, כמו במקומות אחרים, חיים צאצאים של הפליטים ששרדו את הג'נוסייד הארמני. כאשר הגיעו, פתחו בפניהם את שערי המנזר אשר ברובע הארמני, ומאז יש מצאצאיהם שעדיין חיים במקום עם משפחותיהם. בבית היתומים (אשר הפך למוזיאון ובקרוב שוב ייפתח לציבור), חרטו יתומים את שמם ואת השנה -  1922.

מזכרת נוגעת ללב.

אם כבר מדברים על היתומים, אז הנה ספור קטן ומקסים: היילה סילאסי, הקיסר האתיופי המפורסם, עבר בירושלים, ביקר במנזר הארמני, ראה את היתומים וחמל עליהם. הוא בחר 40 (מספר מוכר ...) מהמוכשרים ב-נגינה (!) ואימצם בארמונו באדיס אבבה! יתומים אלה היו לנגני התזמורת המלכותית של הארמון החבשי! כאשר הגיעו נציגי מדינות שונות, היה זה תפקידה של התזמורת לנגן את ההמנונים השונים. בגאווה מספרים הארמנים, כיצד כאשר הגיעה משלחת מטעם השלטון התורכי, ונדרש לנגן את ההמנון

התורכי, התייצבה התזמורת - אך אף צליל לא הושמע. היתומים הארמנים סירבו לנגן.

תזמורת ארבעים היתומים הארמנים, תחת תמונתו של היילה סילאסי

 אז הנה אנחנו בערב יום השואה והגבורה, כו' ניסן תש"פ, ואני קוראת את דבריו החכמים של ההיסטוריון פרופ' צבי בכרך  (1928 – 2014):

“לא היה בדברי הימים שאדם נדון למות משום שנולד.

 מתוך חיים של אהבה נולד אדם ...  צלם האדם - זה הוא רצונו: לחיות.  הרצון לחיות - אין הוא גבורה, אין הוא הרואיזם. זהו רצון אנושי פשוטו כמשמעו. אין הוא גלום באידיאולוגיה יהודית לאומית או באחרת כלשהי. הוא מולד והוא בנו מרגע הנשימה הראשונה. ומשום שנשימה זו הייתה יהודית - איים הרוע ליטול אותה.

אך היכולת לחיות תלויה בתקווה. כשאין כזאת - גם אין חיים".

ברוח זו אני עושה פוקוס על הפרט הקטן, זה שמבקש את החיים, למרות האסון הקולוסאלי.  מחשבותי נודדות לסבתי האמיצה בגרמניה, אשר הבינה שמקום שאינו רוצה אותה – אינו ראוי לה. רופאה וספורטאית, חד הורית עם ילדה, עזבה את ארצם של רילקה, גתה, שילר, תומאס מאן וכל היתר, שהתמידו עימה על מדפי הספרים בביתה בירושלים עד יום מותה. היא זכתה לחבק 5 נכדים וחבל שלא זכתה לראות בלידתם של 23 נינים. ג'וזפינה, אחותה של סבתי, הלכה עם הכינור היוקרתי שלה לאבדון במחנות (הכינור בודאי נמצא אצל אספן גרמני אי שם), ולינה, סבתא רבתא שלי, התאבדה לנוכח האלטרנטיבה.

נשים חזקות יש במשפחתי, ולכולן הייתה וישנה נחישות לחיות, לנהוג ולהנהיג עולם של צדק, נאמנות, אנושיות. האמביציה ליצור חיים, להשפיע טוב ולמנוע רע – נר לרגליהן. ביום השואה והגבורה, אני חושבת על כל הצאצאים של השורדים,

ומאחלת שימצאו כח לא לוותר על ההגינות, האנושיות, על צלם אלוהים.

ועוד אחרון (ואם חביב תשפטו אתם...) - אני מציפה שוב את סיפורה המיוחד של רחל, בת פייגה ושמחה, אשר למרגלות הצלב ניצלה ממוות ובחרה לחיות כנזירה פאולה. את חייה כנזירה הקדישה לתפילות לשלומו של עם ישראל. בימי הזכרון לשואה הייתה מסתגרת בחדרה ומאזינה ברדיו לטקסי הזכרון המשודרים. בעת הצפירה כמובן שעמדה, ויחד עימה - קריסטין, אם המנזר! התפילות באותו היום היו לעילוי נשמות משפחתה שנספתה ולעם ישראל החי והקיים. בערב רגיש ומטלטל זה של יום השואה, אני מצרפת את הסרטון בו אני אומרת קדיש על קברה בהר הזיתים, בעת לוויתה. למי שלא פגש את סיפורה, הנה לינק לכתבה המלאה.