במסגרת משימה מיוחדת בתוכנית היזמות הטכנולוגית באוניברסיטת סטנפורד חולקו הסטודנטים לקבוצות. כל קבוצה קיבלה 5 דולר, שעתיים ומשימה.
המשימה? לצאת ולחזור עם הסכום כסף הגבוה ביותר, שבסופה כל קבוצה תקבל 3 דקות להצגת התהליך שעברו להשגת הרווחים.
והנה התוצאות *והאבחנות* של הקבוצות:
הקבוצה הראשונה ראתה בחמש דולר *כלי למינוף*. היא השקיעה את הכסף ברכישות ומכירות מהירים (קנייה בזול, מכירה ביוקר), ולאט לאט הגדילה באופן זניח את ההפרש בין הסכום הראשוני לסכום הסופי.
הקבוצה השנייה ראתה בחמש דולר סכום זניח ובחרה *להתייחס לשעתיים שקיבלו כנכס שניתן למנף* ע״י הצעת שירותים לעוברי אורח. חברי הקבוצה המתינו עבור אנשים אחרים בתורים שונים ברחבי הקמפוס ומילאו אוויר בצמיגי אופניים - והצליחו לגרף סכום גבוה יותר מהקבוצה הקודמת.
הקבוצה השלישית והמנצחת חזרה עם סכום כסף גבוה בהרבה...
חברי הקבוצה ראו בחמש דולר *אלמנט מסיח* וחשבו באופן יצירתי. הם הצליחו לראות שיש פה נכס משמעותי מאד - כיתה שלמה של סטודנטים, בבית הספר היוקרתי ביותר באיזור, שיתכנסו למצגות סיום המשימה.
כלומר: תשומת לב של קהל ממוקד, איכותי ושבוי ששייך להם ל-3 דקות שלמות.
חברי הקבוצה ניהלו משא ומתן מהיר עם חברות באיזור שרצו לגייס סטודנטים - ופשוט מכרו את זמן מצגת הסיום שלהם במחיר גבוה במיוחד לפרסומת עבור חברה - והצליחו לגרוף את הסכום הגבוה ביותר.
מסקנה: לעיתים הנכסים הגדולים ביותר שעומדים לרשותינו שקופים לנו (או שאנחנו לוקחים אותם כמובן מאליו) ואנחנו מפספסים אותם בגלל הסתכלות שגרתית מידי. אגב, במקרה הנ״ל אפילו המרצה העידה שהופתעה מהחשיבה היצירתית.
הסיפור הנהדר (והאמיתי) הזה מופיע בספר המומלץ ״דברים שהלוואי שידעתי בגיל עשרים: קורס מזורז בלכידת הזדמנויות״ של טינה סליג'.
