רחיצת הרגליים או רחיצת ה"אגו"?

ביום חמישי של 'השבוע הקדוש' (השבוע המקדים את יום הראשון של התחייה – הפסחא) מתקיים "טקס רחיצת הרגליים". בכירים בכנסייה, כגון ראשי מנזרים, כהני דת, פטריארכים ואף האפיפיור בכבודו ובעצמו, מתכופפים, שוטפים ומנגבים את רגליהם של תריסר אנשים הכפופים להם במעמד. מאז עידן המצלמות, אין ספק שזה אחד הטקסים המצולמים ביותר. לא רק משום שבחלק מהמקומות הטקס הוא צבעוני ומרהיב, אלא משום ההיפוך המפתיע של כללי המציאות: המנהיג המרומם, המהודר והמפורסם כורע בפני אלה אשר ביום יום כורעים בפניו. ישוע, לפי אוונגליון יוחנן יג אמר: "יוֹדְעִים אַתֶּם מֶה עָשִׂיתִי לָכֶם?  13 אַתֶּם קוֹרְאִים לִי רַבִּי וְאָדוֹן; יָפֶה אַתֶּם עוֹשִׂים, שֶׁכֵּן אֲנִי הוּא. 14 לָכֵן אִם אֲנִי, הָאָדוֹן וְהַמּוֹרֶה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלֵיכֶם, גַּם אַתֶּם חַיָּבִים לִרְחֹץ זֶה אֶת רַגְלֵי זֶה". ישוע הדהים את תלמידיו, אך דרש מהם שילמדו ממנו את תפקידו של המורה האמיתי, של המנהיג הנאמן:  15 "כִּי מוֹפֵת נָתַתִּי לָכֶם כְּדֵי שֶׁתַּעֲשׂוּ גַּם אַתֶּם כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם".  האמנם היה הוא הראשון להדגים מנהיגות ששמה את הכבוד בצד, ואת השליחות והאחר במרכז? התנ"ך עמוס דוגמאות של רחיצת רגליים כמנהג של כיבוד אורח. אולם דוגמא אחת היא כנראה המופת של ישוע: בספר ויקרא נאמר " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָעֵדָה: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו; וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם. (ח, ה- ו). כמה אני מצטערת שמחווה ייחודית זו לא הותירה עקבות בפולחן ובמסורת: מחווה בה המנהיג המורם מעם, מדגים קבל עם ועולם שתפקידו לשרת את העם. שר – מלשון שרות, ולא מלשון שררה.

כמה הייתי רוצה שמנהיגים בכלל ושלנו בפרט - יחדשו את מינויים מדי שנה בטקס שכזה. למשל ראש ממשלתנו - יתכופף, וירחץ את רגלי תריסר אזרחים מכל הגוונים. והרב הראשי יתכופף וירחץ רגליהם של תריסר יהודים. מכל הגוונים. כל אחד ואחד בתפקידו יזכור ויזכיר בפומבי את הזכות לשרת ולתת.

מאחר ומאז משה רבנו לא מוכרת לי דוגמא יהודית של טקס פומבי שכזה (ואשמח לקבל מקבילות, כי יש אנשי מופת כאלה!): אתבונן בהערכה על שני בכירי כנסייה שהגדילו לבחור, דווקא ב"אנשים השקופים": האפיפיור פרנציסקוס אשר רחץ רגלי אסירים ורגלי פליטים, וכך גם מי שהיה ראש מנזר דורמציון הקתולי אשר הזמין את שכנו הארמני, ובאהבה התכופף ורחץ את רגליו. (התמונית לעיל)

וברוח השבוע הקדוש ודרכו האחרונה של ישוע...
אני מזמינה אותכם לדבר מדהים וייחודי שיתרחש בעוד שנתייים... הפסיון באובראמרגאו!

לפני שמונה שנים נסעתי במיוחד לגרמניה על מנת לצפות בהצגת הפסיון של אובראמרגאו (Oberammergau).  זהו מקרה נדיר וייחודי בהיסטוריה של שמירת מסורת תאטרון ברציפות, מימי הביינים ועד ימינו.

לכשעצמי, הניעה אותי הסקרנות, התעניינותי בהיסטוריה, בנצרות ובתיירות נוצרית. ואמנם הייתה זו נסיעה מתגמלת: ההיסטוריה כאילו לא עצרה מלכת, אך לא קפאה על שמריה: הצגת הפסיון נמשכה שש שעות, השחקנים שיחקו, שרו וניהלו את ההפקה comme il faut. אולם המרתק ביותר עבורי, כמי שמצויה בשיח היהודי – נוצרי, היה העיון בליברית אשר עבר שכתוב משמעותי, תוך נסיון אמיתי למתן את ההשלכות האנטישמיות של הנרטיב באמצעות הטקסט (וההצגה). ידעתי על ההקשר האנטישמי של מחזות הפסיון בכלל ושל זה בפרט ולכן הופתעתי לגלות את עומק השינויים שהוכנסו לטקסט, בין היתר בהשפעת סיור מקדים של ההפקה בישראל בשנת 2008(!!!)  וכך בין היתר, הוכנסו מספר משפטים בעברית (שמע ישראל!) ושולבו חפצי יודאיקה על הבמה.

בואו איתי ב 2020 לראות ולחוות משהו מעולם אחר!

השתלמויות קרובות

הפתרון לחידת חודש מרץ:

לסיפור זה יש תקדים מקראי: טז וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יז דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל-נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם--שְׁנֵים עָשָׂר, מַטּוֹת: אִישׁ אֶת-שְׁמוֹ, תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּהוּ. יח וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן, תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּה לֵוִי: כִּי מַטֶּה אֶחָד, לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם. יט וְהִנַּחְתָּם, בְּאֹהֶל מוֹעֵד--לִפְנֵי, הָעֵדוּת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם, שָׁמָּה. כ וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר-בּוֹ--מַטֵּהוּ יִפְרָח; .... כב וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֹּת, לִפְנֵי ה', בְּאֹהֶל, הָעֵדֻת. כג וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים.

 ולסיום - ברכה ממני

...במהרה יבוא אלינו