כמי שעוסקת בכמה תחומים, נשאלת בתוכי כל פעם מחדש השאלה – על מה אכתוב הפעם.
באופן הרחב זהו למעשה עיסוק אחד הכולל ומשלב גוף, נפש ותודעה.
באופן מעשי – התחום נפרש על פני רבדים רבים ושונים: ריקוד, פסיכותרפיה, עבודה עם אנשים הסובלים מחריקת שיניים ו/או הידוק לסתות, עבודת נשימה, כתיבה, מחקר, הוראה...
במקום להכביר מילים, אתן דוגמה.
המיקוד השבוע בשיעורי הריקוד ובהתנסויות היה – בית החזה
לכאורה, מיקוד פיזי פשוט שמזמן עבודה של פתיחה וסגירה, של בית החזה, רוטציות של עמוד השדרה העליון, תשומת לב לחלקים השונים שלו ולאלה שתומכים בו, כמו הצלעות, הכתפיים והשכמות והידיים כמובן.
אך בפועל, העבודה נשאה אופי שונה לחלוטין.
בית החזה הינו המיכל – אולם קבלת האורחים של ממד האוויר שבתוכנו.
האוויר הוא אנרגיה השואפת להתרחבות, לאינסוף. הגוף שלנו, מנגד, הוא אנרגיה של חומר, שמשתמש באוויר לצרכיו הפיזיים.
הנשימה היא הפעולה שמאחדת בין השניים.
המתח הזה שבין אינסופיות לבין משהו תַחום ומוגדר מייצר בתוכנו תמה אוניברסלית המתייחסת לממד הזמן.
כיצד אנחנו נושמים?
מהי הנשימה?
מה אורך השאיפה?
מה עומק הנשיפה?
לכל אחד מאיתנו עשרות סוגים של נשימות ואינספור ניואנסים של הנשימה למצבים שונים.
מדיטציות לרוב נפתחות בהתבוננות בנשימה, בהזמנה לשים לב אליה. טכניקות רבות של אימון ושל פסיכותרפיה משלבות תרגילי נשימה כדרך להרגעה או לעירור, לוויסות של המערכת העצבית, להרחבה של התודעה או לשכלול היכולת הפיזית.
אולם אני מדברת כאן על רובד עמוק יותר של עבודה.
מתוך הספר: חיבורים מרפאים – חוכמת מכונת הקפה:
"רובנו נוטים לחוות את הנשימה, המלווה אותנו מרגע לידתנו, כחלק בלתי נפרד מהעצמי שלנו. לתפיסתנו, אין הפרדה בין מי שאנו לבין הנשימה שלנו, או לאופן שבו אנו נושמים. כתוצאה מכך, בדרך כלל איננו תופסים את הנשימה כמשהו שהוא בר שינוי. יתרה מכך – אנחנו חשים זהות מוחלטת עם נשימתנו. 'כזה אני', מרגיש הנושם... המחשבה שאנו יכולים להתערב באופן משמעותי יותר באופן הנשימה שלנו, לשנות אותה, לחיות איתה אחרת ולהשתמש בה לצרכינו, זרה לרוב האנשים".
סיפור חיי בנושא הנשימה התחיל כילדה אסמטית, וכך גם נמשך לאורך שנים רבות, עד גיל 37. אז חל המהפך.
סיפור זה נפרש במפורט בספר ולא ארחיב בו כאן, רק אספר שהמהלך ששינה את פני הדברים היה ידע שהגיע וכיוון לשינוי של אופן הנשימה. לא תרגיל כזה או אחר, למרות שחלק מהדרך לשינוי בהחלט עוברת דרך תרגול מובנה, אלא – היכולת לשנות את אופן הנשימה של עצמנו. האפשרות לשנות ולהתמיר את הדרך שבה הפעולה הזאת, שמגשרת בין האנרגיה האינסופית שמקיפה אותנו לבין החומר שאנחנו, יכולה להתממש.
היכולת שלנו ללמוד את הנשימה שלנו, להכיר אותה, להבין את המשמעות העמוקה של הדרך שבה אנו נושמים וללמוד לדייק אותה עבור עצמנו, היא מתנה מופלאה לחיים, ולא רק עבור מי שיש לו בעיות נשימה כאלה ואחרות. האסטמה היא זאת ש"הכריחה" אותי ללמוד את מה שמי שלא מוטרדת מעניינים שכאלה לא תיתן את דעתה על כך. הכרח זה, בצד דרך סדורה לעבודה עם אנשים שסובלים מאסטמה, אלרגיות, סינוסיטיס ושאר בעיות נשימה, הביא ידע חשוב שמדבר על הרשות לקחת לעצמנו מקום בעולם, על הדיוק בין המילים למחשבה, על הקשר בין הגוף לתהליכים נפשיים.
ונחזור למיקוד שהיה השבוע.
כאמור, באופן הפיזי עסקנו בבית החזה על כל חלקיו.
עכשיו אפשר להבין, כיצד המיקוד הזה הביא גם את העיסוק במתח שבין המקצב החיצוני לזמן האישי. חווינו את המרווח שבין ה-ביט שמביאה המוזיקה, לבין קצב פעימות הלב, לבין מה שבא מתוכנו. ובעיקר – נשמנו.
