לא ניתן לנכות חילוט כספים כהוצאה מהכנסות לא חוקיות מהימורים

בית המשפט העליון נדרש לדיון נוסף בשאלה האם ניתן לנכות כהוצאה כספים, שחולטו על ידי המדינה בגין פעילות הימורים, כנגד ההכנסות הלא חוקיות מהימורים.

מדובר בעניינו של נישום אשר הורשע בביצוע של ארגון הימורים ומשחקים אסורים. בגין מעשים אלו הורשע הנישום גם בעבירה של הלבנת הון ועבירת מס בגין העלמת הכנסותיו. במסגרת הסדר הטיעון הסכימו הצדדים על חילוט סכום של 5 מיליון ₪ מהונו של המבקש וכן נקבע כי המבקש ישלם מס בגין ההכנסות הלא מדווחות.

הנישום ביקש לקזז את סכום החילוט כהוצאה מהכנסותיו החייבות במס, אך פקיד השומה סירב להכיר בניכוי ההוצאה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור הנישום והתיר את ניכוי חילוט הכספים כהוצאה, אולם בית המשפט העליון שלל את ניכוי חילוט הכספים בדעת רוב. בית המשפט העליון הסכים לקיים דיון נוסף בתיק, ולהלן עיקריה.

המחלוקות בבתי המשפט סבו סביב המתח בין הכללים בדין המס ובהלכה הפסוקה בעניין ניכוי הוצאות בכלל ואיסור ניכוי הוצאות "עונשיות" בפרט, לבין עקרון היסוד של "מס אמת" כאשר ברור הוא כי אי ניכוי חילוט הכספים כהוצאה פוגע בעקרון של מס אמת.

ברקע הדברים עמדה גם הלכה קודמת של בית המשפט העליון בעניין דמארי והירשזון אשר עסקה בסוגייה של השבת כספים במקרה של גניבה, ושבמסגרתה קבע בית המשפט העליון, כי השבת כספים לנגזל מהווה חלק מ"סיכוני" העסק

אי ניכוי הוצאות אש"ל לספורטאי חוץ
ללא קבלות

בית המשפט העליון דן בערעור זה בסוגיות של ניכוי הוצאות עודפות (בין היתר, הוצאות כיבודים ואירוח) וניכוי הוצאות אש"ל לספורטאי חוץ (אכילה, שתיה ולינה).

בקשר לניכוי הוצאות עודפות דחה בית המשפט העליון את הערעור על רקע פסיקתו של בית המשפט המחוזי בעניין כי טענות הנישומה בקשר להוצאות אלו הועלו בעלמא ולא נתמכו בראיות ונטענו לראשונה בבית המשפט ולא עלו בהליכי השומה. בית המשפט קובע כי למרות עקרון גביית מס אמת על הנישום להקפיד על כללי הפרוצדורה ולאפשר בירור עובדתי מלא בהליכי השומה, ורק במקרים חריגים יסטה בית המשפט ויאפשר לנישום להעלות טענות עובדתיות שלא עלו במסגרת ההשגה. 

לא ניתן לטעון כנגד שומה עצמית בהליך ההשגה ללא בקשה לתיקון השומה

ו"ע 35301-10-19 רוטנברג ואח' נ' מנהל מיסוי מקרקעין (ניתן בתאריך 22.6.2023)

ערר זה עסק, בין היתר, בשאלה האם רשאים העוררים לטעון כנגד שומה עצמית שהגישו למנהל מיסוי מקרקעין במסגרת ההשגה, מבלי שהגישו בקשה לתיקון השומה.

מדובר בעניינם של קבוצת רוכשים (126 רוכשים) אשר רכשה אופציה לרכישת קרקע בחיפה מחברה אשר ארגנה את הקבוצה, ולאחר מכן קבוצת הרוכשים מימשה את האופציה ורכשה את הקרקע, כאשר במסגרת מערכת ההסכמים והסכמי השיתוף נועדו הצדדים לבנות על המקרקעין בניין משרדים. בינתיים הפרויקט התארך ונדחה למשך שנים בשל טעמים שונים.

העוררים הגישו הצהרה למיסוי מקרקעין על רכישת משרדים, בהתאם להוראות החוק בעניין קבוצת רכישה, אשר כידוע קובעות כי יש לשלם מס רכישה בגין המוצר המוגמר ולא בגין קרקע.

המשיב חלק על יום הרכישה המוצהר על ידי העוררים בשומה העצמית, והוציא שומה לפי מיטב השפיטה.

במסגרת ההשגה על השומה טענו העוררים, כי לא רכשו משרדים אלא רכשו קרקע בלבד, וכי יש לחשב את השווי בהתאם לשווי הקרקע. העוררים לא הגישו בקשה לתיקון השומה העצמית. 

סיווג דירה שנרכשה ונהרסה כ"קרקע" ולא כ"דירת מגורים" לצרכי מס רכישה והטלת קנס גירעון

בהחלטת ועדת הערר נידונה השאלה מהו הנכס שרכשו העוררים – האם "דירת מגורים" או שמא "קרקע" לצרכי מס רכישה. כמו כן, ועדת הערר דנה בהחלטתו של המשיב להטיל קנס גירעון בשיעור של 30% על העוררים.

הנכס נשוא הדיון בוועדת הערר הינו קרקע עליה בנויה דירת מגורים אותה רכשו העוררים ואשר נהרסה על ידם לאחר רכישתה.

העוררים טענו, כי מדובר בדירת מגורים, הן בהיבט האובייקטיבי והן בהיבט הסובייקטיבי, שכן כוונתם במעמד חתימת הסכם המכר הייתה רכישת בית לצורך מגורים בו לאחר שיפוצו, ומשכך עליהם היה לשלם מס רכישה על דירת מגורים יחידה.

מנגד, טען המשיב כי על פי הדין, נטל השכנוע והראיה מונח על כתפי העוררים להוכיח טענתם כי במועד הרכישה של הנכס כוונתם הייתה להתגורר בו. יכולת הבחינה של המשיב לאמוד את כוונתם הסובייקטיבית של העוררים בעת רכישת הנכס היא מוגבלת ונשענת על ראיות אובייקטיביות, הנסיבות הסמוכות לעסקה והשכל הישר.

מעובדות המקרה עולה, כי באופן אובייקטיבי ברור היה כי העוררים לא יכולים להתגורר בדירה שנרכשה וכי היו חייבים להרוס אותה. עוד טען המשיב, כי כוונת העוררים הייתה לרכוש קרקע ולא דירת מגורים, וכוונה זו מקבלת ביטוי בעובדה שהעוררים כלל לא ראו את הבית לפני רכישתו ומבחינתם הנכס הנרכש הוא קרקע וכי הבית אשר על הקרקע מיועד להריסה מבעוד מועד.  

מרתף ששימש למגורים בניגוד לדין אינו מהווה "דירת מגורים מזכה" הזכאי לחישוב לינארי מוטב בעת מכירתו

עניינו של הערר בשאלה כיצד יש לסווג את הנכס שמכר העורר – האם כ"דירת מגורים מזכה" הזכאית לחישוב לינארי מוטב, או שמא ככל נכס אחר, שאינו זכאי לחישוב לינארי מוטב.

הנכס נשוא הערר הינו חלק בקומת מרתף ששימש למגורים, אותו ירש העורר מאמו. לימים התקשר העורר עם חברות יזמיות בהסכם תמ"א 38/1 (חיזוק ועיבוי) אשר במסגרתו יבצעו החברות היזמיות את עבודות החיזוק בבניין בתמורה לקבלת זכויות הבנייה בבניין.

החברות היזמיות ביצעו את עבודות החיזוק והן ביקשו מהעירייה לקבל טופס אישור לחיבור הבניין לתשתיות. אולם, במסגרת ביקורות של העירייה נמצא כי הנכס ועבודות ההרחבה שבוצעו בו חורגים מהיתר הבנייה שניתן והעירייה סירבה לאשר את אכלוס הבניין. בעקבות סירובה של העירייה ועל מנת שיוכלו להתאים את הנכס והבניין להיתר הבנייה, רכשו החברות היזמיות את הנכס מהעורר. העורר הצהיר לצורך חישוב מס השבח, כי הנכס הנמכר על ידו הוא דירת מגורים מזכה לפי סעיף 49(א) לחוק.

לטענת העורר הנכס הוא דירת מגורים בהתאם למבחן התכנוני. עוד טוען העורר כי חל בעניינו הסייג למבחן התכנוני, שכן הנכס שימש למגורים בפועל משך עשרות שנים באזור מגורים מובהק ובבניין המשמש למגורים. לטענת העורר, המשיב ערך ביקור בנכס סמוך לאחר רכישת הנכס על ידי אמו, והוא החליט שלא לתקן את הדיווח והתשלום כדירת מגורים. הרשויות לא פעלו על מנת לפנות את הנכס מיושביו, והעירייה חייבה את הנכס בארנונה כדירת מגורים.

דירת מגורים שלא גרו בה והוגשה בקשה להריסתה, האם "דירת מגורים" או "קרקע" לעניין מס רכישה

פרשה זו עסקה בשאלת סיווג הנכס הנרכש על ידי העוררת לצורך מס רכישה – האם "דירת מגורים" או "קרקע".

העוררת רכשה דירת מגורים, ולאחר 3 חודשים מיום החתימה על חוזה הרכישה הגישה בקשה להריסת הנכס הקיים והקמת בית מגורים חדש תחתיו.

העוררת טענה, כי כוונתה במועד הרכישה הייתה רכישת בית לצורך מגורים וזאת לאחר שיפוץ הנכס והרחבתו. כמו כן, העוררת טענה, כי השינוי התכנוני לגבי שיפוץ הדירה התרחש לאחר מועד הרכישה, וזאת משהובהר לעוררת ולאביה על ידי האדריכל, כי קיימת עדיפות כלכלית ותכנונית להרוס את המבנה הנרכש, ולא לשפצו.

כמו כן, העוררת טענה כי הסכם המכר עליו חתמה ברכישת הנכס הינו הסכם מכר רגיל ואין בו כל התייחסות להריסה ובנייה מחודשת. שווי המכירה הנמוך אינו מהווה אינדיקציה לכך שמדובר ברכישת קרקע, אלא ברכישת דירה הזקוקה לשיפוץ.

מנגד, טען המשיב כי לא קיים הבדל בין רוכש שרכש בית לצורך שיפוץ, וזמן קצר לאחר הרכישה שינה את דעתו והחליט להרוס את המבנה ולבנות בית אחר תחתיו, לבין רוכש שהחליט על הריסה לפני הרכישה.