חברים יקרים, אנחנו מתכבדים לשלוח אליכם את גיליון מסה פברואר 2024. בגיליון מסה הנוכחי תמצאו פסיקה חשובה במס הכנסה בעניין סיווג הלוואה שנלקחה לצורך רכישת מניות בטרם כניסתו לתוקף של סעיף 85א' לפקודת מס הכנסה, פסק דין נוסף במס הכנסה בעניין קיזוז הפסד שנצבר ממיזם משותף בחישוב הכנסה, פסיקה בעניין מיסוי מקרקעין בקשר להשבת מקרקעין לרשות מקרקעי ישראל בעקבות שינוי ייעודם המהווה מכירת זכות במקרקעין, פסיקה במיסוי נאמנות על פי חוק מיסוי מקרקעין וכן פסיקה בעניין המכס בקשר להערכת טובין לצרכי מכס אשר מתקבלת בגינם הנחה מותנית. אנחנו לרשותכם בכל שאלה ועניין קליפי, כהן ושות' משרד עורכי דין קליפי כהן ושות' – בוטיק מיסים דרך מנחם בגין 11, מגדל רוגובין תדהר, רמת גן, office@bennykalifi.com ,03-6852500 |
|
|
היבטים שונים בקשר לסיווג הלוואה בעסקה בינלאומית שניתנה לפני כניסתו לתוקף של סעיף 85א לפקודת מס הכנסה וקביעת שומה שאינה מגדילה רווחים | | |
|
|
המערערת היא חברת אחזקות הנמצאת בבעלותה המלאה של חברת אם אמריקאית רב-לאומית (eBay). חברת האם רכשה בשנת 2006, באמצעות המערערת, את כל ההון המונפק והנפרע של חברה ישראלית אחרת. מימון רכישת המניות נעשה בחלקו באמצעות השקעה של חברת האם בהון המניות של המערערת ובחלקו באמצעות הלוואה למערערת, שכעשר שנים מאוחר יותר הפכה לשטר הון. בהסכם ההלוואה נקבע, כי ההלוואה אינה נושאת ריבית או הפרשי הצמדה, ההלוואה אינה מוגבלת בזמן ולא נקבע לה מועד פירעון, כאשר החזר ההלוואה, או חלק ממנה, יבוצע בהתאם לדרישה בכתב של חברת האם. בפועל גם חלק מההלוואה נפרע בהמשך. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לאופן שבו יש לסווג את ההלוואה, טרם הפיכתה לשטר הון. האם כהלוואה עליה חל סעיף 85א לפקודת מס הכנסה- אשר כידוע קובע כי בעסקת הלוואה בינלאומיות בין צדדים קשורים יש לקבוע על ההלוואה ריבית שוק, כטענת המשיב, או שמא בדומה לשטר הון אשר מסוייג מהוראת סעיף 85א לפקודה, כטענת המערערת. יצויין, כי כפועל יוצא מהחלת סעיף 85א לפקודה ייחס המשיב למערערת הוצאות בגובה הריבית הרעיונית. מתוך פסק הדין לא ברור מדוע יצאה השומה כאמור, אשר כאמור מגדילה את ההוצאות. מתוך העדויות נדמה כי הכוונה היתה לחייב את הכנסות הרעיוניות בידי החברה האם בניכוי מס במקור. |
|
מכל מקום, בית המשפט קבע, כי אין מקום להחיל על ההלוואה, אשר ניתנה לפני כניסתו לתוקף של סעיף 85א לפקודה (ההלוואה ניתנה באוגוסט 2005 וסעיף 85א נכנס לתוקף בנובמבר 2006) את הוראות סעיף 85א לפקודה. בעניין זה דחה בית המשפט את טענת פקיד השומה, כי יש לראות בהלוואה שניתנה לפני כניסתו לתוקף של סעיף 85א לפקודה כ"הלוואה מתחדשת" מדי שנה. יחד עם זאת, בית המשפט קיבל את טענתו החלופית של פקיד השומה, כי יש להחיל את סעיף 3(י) לפקודה על מנת שתצא שומת אמת. בקביעה זו דחה בית המשפט את טענת המערערת להרחבת חזית של פקיד השומה במסגרת הערעור. בית המשפט דחה את טענות המערערת לכך שיש להתייחס להלוואה כשטר הון או כהלוואה בעלת מאפיינים הוניים, על רקע כוונת הצדדים כפי שהיתה במועד ההלוואה המקורי וההצגה בדוחות. בעניין זה, למשל, לא נקבע כי ההלוואה תעמוד לפרעון לפי דרישה, ובפועל גם חלק מההלוואה נפרעה- הגם אם בפועל לאחר שנים ארוכות בית המשפט מצביע על הקושי בקביעת שומה וערעור על שומה, אשר אין בה כדי לייחס רווחים נוספים מעבר למוצהר. בעניין זה עמד בית המשפט על כך שסעיף 85א לפקודה מאפשר למשיב להתערב בתנאי עסקה בינלאומית מקום שבו תנאים אלו מביאים לכך כי מופקים ממנה פחות רווחים מאלו שהיו מופקים אילו נקבעו תנאי שוק. על רקע האמור הערעור נדחה. |
|
|
שאלת קיזוז הפסד שנצבר ממיזם משותף. האם מיזם עסקי משותף מהווה "שותפות"? ע"מ 39011-02-19 נאש תמרוקים (1992) בע"מ ואח' נ' פקיד שומה גוש דן (ניתן ביום 10.12.2023) |
|
|
המערערת עסקה בעבר בענף הקוסמטיקה והטואלטיקה יחד עם קבוצת אגיס. בעקבות סכסוך כספי שנתגלע בין המערערת ובין קבוצת אגיס ניתן בשנת 2012 פסק בורר אשר קבע את זכאותה של המערערת לתשלומים מסוימים ואיפוס חובה של המערערת כלפי קבוצת אגיס. המערערת דיווחה על תוצאות אלה, לרבות מחילת החוב, כפריטי הכנסה בדו"ח המס לשנת 2012. אולם לצד הדיווח על הכנסה, דרשה המערערת את קיזוז חלקה היחסי של ההפסד שנצבר, כטענתה, במסגרת המיזם המשותף עם קבוצת אגיס בין השנים 2009-2003. בנוסף לכך, במרוצת השנים בעלי המניות במערערת משכו סכומי כסף מקופת המערערת וכספים אלה הוגדרו כ"הלוואה". הסכומים לא הושבו לידי המערערת, ובשל כך, המשיב החליט לראות בהם דיבידנדים אשר נמשכו על ידי הבעלים בשנת המס 2015. לטענת המערערת, בינה ובין תאגידי קבוצת אגיס הייתה קיימת שותפות, אשר בתקופה הנדונה הפסידה כ-80 מיליון ₪ וחלקה של המערערת בהפסד הוא 25%, וזאת לנוכח הוראות ההסכם בינה ובין קבוצת אגיס משנת 2003. באשר לחיוב המס בגין הדיבידנדים, טוענת המערערת כי מדובר בהלוואות אמיתיות הנושאות ריבית, וכי בכוונת בעלי המניות להחזיר את הסכומים לידי המערערת כאשר יתאפשר הדבר. מנגד, המשיב סבור כי כלל לא היו קשרי שותפות בין המערערת לבין קבוצת אגיס אלא הסדר מסחרי אחר, ועל כן אף אם יימצא שהפעילות נחלה הפסדים, אלה אינם שייכים, ולו באופן חלקי, למערערת. מעבר לכך, המשיב גורס כי גובה ההפסד הכולל איננו יותר מ-12 מיליון ש"ח (ולא 80 מיליון ש"ח, כטענת המערערת) וזאת לנוכח הממצאים והמסקנות הכלולים בפסק שניתן על ידי הבורר. בית המשפט דחה את הערעור בעיקרו וקבע, כי על מנת שהמערערת תהיה רשאית לקזז חלק יחסי מההפסדים שנוצרו במיזם, המקרה חייב להיכנס לגדרי סעיף 63 לפקודת מס הכנסה. מסעיף זה עולה כי על נישום שטוען שהוא שותף בשותפות, רובץ הנטל להראות כי בהתאם לנסיבות המקרה אכן נתכוננה שותפות, ולא כל שיתוף עסקי ייחשב שותפות. בנסיבות דנן, קבע בית המשפט כי המיזם הנדון לא היה בבחינת "שותפות" לצורך החלת סעיף 63 לפקודת מס הכנסה. |
|
בעניין זה עומד בית המשפט על ההסכמים בין הצדדים, על כך שהשותפות לא נרשמה, לא הוקם מנגנון ניהולי של שותפות והמערערת גם לא דיווחה על השותפות בדוחותיה עד בקשתה לקיזוז ההפסדים. כיוון שלא מדובר בשותפות, על פי האמור, אין המערערת זכאית ליטול חלק מהפסדי המיזם המשותף. יצויין כי בשולי הדברים בית המשפט הסתייג מטענת פקיד השומה כי ניתן לייחס הפסד לשותף רק כאשר מימן בעצמו את הפסדי השותפות. כלומר, כפי שנראה מהדברים שנשא בית המשפט, נראה כי ייתכן מצה בו השותף מכיר בהפסד השותפות לפי חלקו גם אם לא נשא בפועל במימון. יחד עם זאת, כאמור, במקרה הנדון לא הוכחה שותפות ולכן לא הוכרו ההפסדים. באשר לסכומי הכסף שנמשכו מהמערערת על ידי בעלי המניות, קבע בית המשפט, כי משיכה בלתי מוחזרת של כספים מקופתה של חברה על ידי בעל מניותיה, אף אם היא בוצעה מלכתחילה כמתן הלוואה, עלולה להיתפס בשלב כלשהו כדיבידנד. החלטת המשיב, בנסיבות המפורטות, לראות את יתרות בעלי המניות כסכומי דיבידנד היא סבירה ואין מקום להתערב בה. עם זאת, אין הצדקה לחייב את שני בעלי המניות בגין היתרה הבלתי מזוהה, ויש בכך כפל מיסוי. לפיכך, קבע בית המשפט, כי החיוב של כל אחד מהם בגין יתרה מסוימת זו צריך להיות מופחת לחצי וזאת בהעדר ראיה אחרת לשיוך הכסף. כמו כן, קבע בית המשפט, כי חיוב המערערת במס על הכנסות ריבית בגין סכומי המשיכה הנדונים צריך להיפסק מהמועד בו הסכומים נחשבים כדיבידנדים בידי בעלי המניות. בית המשפט ביטל את קנסות הגרעון כי לא ניתן לומר שעמדת המערערת בעניין השותפות היתה מופרכת וכך גם בעניין שומת הדיבידנדים, כאשר לא היתה החלטה על חלוקת דיבידנד והכנסות הריבית בגין ההלוואות דווחו. |
|
|
האם השבת מקרקעין לרשות מקרקעי ישראל בעקבות שינוי ייעודם מהווה 'מכירת' 'זכות במקרקעין' החייבת במס שבח? ו"ע 21103-11-19 דינה וינשל נ' מיסוי מקרקעין באר שבע (ניתן ביום 28.12.2023) |
|
|
העוררת ובן זוגה המנוח היו בעלי זכויות חכירה ב-5 חלקות, אשר נחכרו בשנות ה-50 על ידי אגודת "הדרי אשקלון" לשם גידול הדרים, לתקופה בת 49 שנים עם זכות לחדשה (אופציה) ל-49 שנים נוספות. העוררת ובן זוגה נכנסו בנעלי האגודה ולקחו על עצמם את מלוא הזכויות והחובות שפורטו בהסכמי החכירה. בחוזי החכירה נקבע כי ככל שישתנה ייעודם של המקרקעין, תהיה רמ"י רשאית להביא את תקופת החכירה לסיומה המוקדם. בעקבות שינוי ייעודם של המקרקעין, שלחה רמ"י לעוררת דרישה לפיה הקרקע תושב לרמ"י כחלק מתוכנית רחבת היקף לדיור. כמו כן, שלחה רמ"י לעוררת הצעה לגבי הקרקע להשבה, בהתאם לסעיף 29ג' לחוק לקידום הבנייה. בהמשך למשלוח דרישת ההשבה וההצעה, נחתמו בין רמ"י לבין העוררת הסכמי השבה ופיצוי, במסגרתם הסכימו הצדדים כי רמ"י תשלם לעוררת פיצוי ותמריץ וכן תמריץ מיוחד, וזאת כנגד ביטול זכויותיה של העוררת בקרקע, פינוי הקרקע, והחזרת החזקה בה לידי רמ"י. עוד הסכימו הצדדים כי לעוררת תינתן הזכות לרכוש בפטור ממכרז מגרשים נוספים בתחום תכנית שינוי היעוד. |
|
בהצהרותיה דיווחה העוררת על העסקאות כ'הפקעה', ודרשה זיכוי ממס השבח בשיעור מחצית מהמס, בהתאם לסעיף 48ג' בחוק מיסוי מקרקעין. המנהל סירב לקבל את טענתה של העוררת על כך שמדובר בהפקעה, וקבע את המס, בשומות לפי מיטב שפיטה, בשיעור מס מלא. המנהל טען כי לא מדובר בהפקעה, מהטעם שהשבת המקרקעין נסמכה על הוראות חוזה החכירה בין הצדדים, ומאחר שמדובר בפעולה משפטית רצונית במסגרת ההסכמים בין העוררת לבין רמ"י, שלפיה עומדת לרמ"י האפשרות לדרוש את השבת המקרקעין בד בבד עם שינוי ייעודם. ועדת הערר דחתה את הערר ופסקה כי החזרת הזכויות לידי רמ"י בעקבות שינוי הייעוד, הנעשית על פי החוזים שנכרתו בין הצדדים ובהתאם להחלטות רמ"י, הינה בגדר מכירת זכות במקרקעין, החייבת במס שבח, ולא בגדר הפקעה. |
|
|
מיסוי נאמנות על פי חוק מיסוי מקרקעין - הקדש על פי צוואה ועסקאות מתנה הפטורות ממס. ו"ע 22968-06-21 יונייטד ג'ואיש אפיל - פדריישן אוף ג'ואיש פילנטרופיז אוף ניו-יורק ואח' נ' מנהל מיסוי מקרקעין ירושלים (ניתן ביום 17.1.2024) |
|
|
עניינו של הערר מתייחס להחלטות המשיב בהשגות על שומות מס שבח ומס רכישה, הקשורות לקרקע בירושלים המיועדת לתחנה עתידית של הרכבת במרכז העיר ירושלים. העוררת הינה תאגיד ללא מטרות רווח המאוגד במדינת ניו יורק בארה"ב והינה אחד מהמוסדות של הסוכנות היהודית לארץ ישראל. על העוררת חלה האמנה שבין ישראל לסוכנות לפיה גופי הסוכנות פטורים ממסים (להלן- האמנה). המנוח אלברט בנין ז"ל היה אדם עתיר נכסים, ללא צאצאים. המנוח בחייו החזיק במתחם בן כ-12 דונם במרכז ירושלים. בצוואתו קבע המנוח כי התמורה שתתקבל ממימוש נכסיו, לרבות ממכירת המתחם בירושלים, תוחזק באגרות חוב ומניות כקרן צמיתה אצל העוררת ושפירות קרן הצמיתה ישמשו למתן מלגות והלוואות לסטודנטים שאושרו על ידי העוררת. נקבע בצוואה, בין היתר, כי דמי הטיפול השנתיים שישולמו על ידי הקרן לעוררת, לא יעלו על מחצית האחוז מהקרן. במסגרת ניהול העיזבון של המנוח, בית המשפט לענייני משפחה בירושלים הורה למנהל העיזבון לרכז את הזכויות במתחם בירושלים בידי העוררת באמצעות עסקאות מתנה ובעקבות הוראה זו, נחתמו הסכמי מתנה לפיהם המתחם יעבור במתנה העוררת. העוררת טענה בפני המשיב כי היא היורשת על פי צוואת המנוח, כי הסכמי המתנה אינם חורגים מהוראות הצוואה וכי הפטור ממסים לפי האמנה משרת את מטרותיו בכל הנוגע לעסקאות המתנה, וכי לחילופין, עסקאות המתנה פטורות ממס לאור הוראת סעיף 4 לחוק מיסוי מקרקעין. לטענתה, זיהוי היורשים על פי הצוואה היא סוגיה שתוכרע על פי דיני הירושה, וכי על פי דיני הירושה, העוררת היא היורשת על פי הצוואה ואילו הסטודנטים אינם יכולים להיחשב כיורשים. עוד טענה העוררת, כי בהורשה לנאמן, הנאמן הוא היורש ולא הנהנים מהנאמנות. בנוסף, טענה העוררת, כי לפי חוק מיסוי מקרקעין, בהיעדר דיווח על נהנה מסוים, לא תוכר נאמנות. עוד טענה העוררת כי יש לראות את המשיב ככבול בהחלטות בית המשפט לענייני משפחה בהן נקבע כי העוררת היא היורשת השיורית על פי הצוואה. מנגד, המשיב ראה בדיווחים על עסקאות המתנה כהצהרה של העוררת על קבלת הזכויות במתחם בנאמנות עבור הסטודנטים מקבלי המלגות, שהם, לשיטת המשיב, הנהנים על פי הצוואה. |
|
לטענת המשיב, העוררת אינה יורשת בהתאם לנוסח הצוואה והיא נעדרת כל שיקול דעת ביחס לניהול הכספים. המשיב טען כי המנוח לא קבע כי העוררת היא היורשת, אלא מינה אותה כנאמנת על כל הפעילות וההשקעה של הכספים ונתן למנהלי העיזבון את היכולת למנוע את העברת הכספים לעוררת, ככל שלא יכובדו על ידה התנאים שקבע המנוח בצוואתו. לטענת המשיב, עולה מהצוואה כי שיקול הדעת ויכולת השליטה והניהול של הנכסים נותרה בידי הנאמנים שאותם הגדיר המנוח. כמו כן, טען המשיב כי הזכאות שנותרה לעוררת היא רק קבלת דמי ניהול. לטענתו, מנהלי העיזבון הבהירו כי תפקידה של העוררת הוא ניהול ופיקוח על המלגות לסטודנטים וכי לא מדובר במתנה אמיתית, שעה שהעוררת (מקבלת המתנה) לא יכולה לנהוג בנכס כמנהג בעלים ולא יכולה לשלוט בו או לנהלו, אלא רק לשמש כנאמן וצינור עבור העברת הכספים למימון המלגות לסטודנטים. לחלופין, טען המשיב כי המנוח בנה בצוואתו מנגנון של הקדש, ולפי הפסיקה, יוצר הנאמנות על דרך של יצירת הקדש בצוואה אינו חייב להגדיר בצוואתו מי הנהנים ודי לו בציון המטרה לשמה יצר את ההקדש. וועדת הערר קיבלה את הערר ופסקה כי מבחינת דיני הירושה, אין לראות בעוררת יורשת של המנוח על פי הצוואה, ואין לראות בסטודנטים מקבלי המלגות כיורשי המנוח. המנוח יצר בצוואתו הקדש, מינה את העוררת כנאמן ההקדש, כאשר הסטודנטים הינם הנהנים. העוררת קיבלה את הבעלות במתחם וניתן לראות בה כ"יורשת פונקציונלית", מכוח הסמכתה לשמש נאמן. ממועד פטירת המנוח ומתן צו קיום צוואתו חייב להיות גורם שיהיה הבעלים של נכס המקרקעין. ההקדש עצמו ואף הסטודנטים אינם יכולים להירשם כבעלים של הנכס. המסקנה אליה הגיע בית המשפט היא כי העוררת היא הבעלים של הנכס. על אף העובדה שהבעלות בחלקה הגיעה לידי העוררת במסגרת תפקידה כנאמן ההקדש, היא זכאית ליהנות מן הפטור הקבוע באמנה בכל הנוגע לזכויות המנוח, במסגרת מעמדה כנאמן ההקדש. העוררת איננה גוף עסקי הפועל למטרות רווח, אלא גוף הפועל למען מטרות ציבוריות, ועסקאות המתנה, במסגרתן העבירו קיבלה העוררת את הזכויות במתחם, פטורות ממס שבח ומס רכישה מכוח הפטור הקבוע בסעיף 11 לאמנה והוא הדין בנוגע למכירת הזכויות בחלקה למדינת ישראל, בעסקה שגם בה קיים פטור ממס שבח, על בסיס הוראות האמנה. |
|
|
כיצד יש לאמוד את ערכם של טובין לצורך קביעת גובה המכס שנגבה בגינם במועד ייבואם? | | |
|
|
הערעור לעליון נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו התקבלה תביעה שבה נטען כי רשות המסים (אגף המכס והמע"מ) פעלה שלא כדין כשגבתה מחברת דלק מוטורס בע"מ מסי ייבוא בעבור חלקי חילוף לרכב שיובאו לארץ על פי מחירם המלא, וסירבה להתחשב בהנחה שקיבלה דלק מהספקית מאזדה, זאת בטענה שההנחה הותנתה בעמידה ביעדי רכישה עתידיים. המחלוקת בהליך זה נתגלעה עקב מסי ייבוא שהוטלו על חלקי חילוף מתוצרת מאזדה שייבאה דלק, עיסוק שנמצא בליבת פעילותה העסקית. בשנים 2015-2010 התקשרו דלק ומאזדה בארבעה הסכמים הנוגעים לתנאי רכישה של חלקי חילוף לרכב. התנאי המרכזי בהסכמים היה שדלק תזכה להנחה במחיר חלקי החילוף, שתינתן לה מראש, ותהיה כפופה לעמידה ביעד רכישות עתידי על פני פרק זמן מוסכם. בעת ייבוא חלקי החילוף לארץ הצהירה דלק בפני רשות המסים על המחיר ששילמה עבורם בפועל עובר לייבוא, שבו כאמור גולמה ההנחה המוסכמת. הרשות קבעה את ערך הטובין בהתאם לכך, ודלק שילמה מסי ייבוא שנגזרו ממחיר זה. בשלהי שנת 2014 הרשות חייבה את דלק על רקע ביקורת שערכה בדיעבד, שבה נמצא חסר בתשלום מסי ייבוא בגין חלקי החילוף. נטען כי ההנחה שגולמה במחירם היא הנחה המותנית ביעדי רכישות, ומשכך לא ניתן להכיר בה לצורך קביעת ערך הטובין. ראשית, טוענת המערערת כי הפרשנות הנכונה לסעיף 132 לפקודת המכס מורה על כך שאין להתחשב בהנחה מותנית לצורך קביעת ערך הטובין. לטענתה, תנאי מותנה הוא תנאי שלא ניתן לאמוד את ערכו ומשכך חל הסייג הקבוע בסעיף 132(ב)(2) לפקודה, ולדבריה במצב כזה יש לפנות לאחת משיטות ההערכה החלופיות לקביעת ערך טובין הקבועות בסעיף 130 לפקודה - כאשר דרך ההערכה הרלוונטית בענייננו היא הערכה על פי ערך עסקה שבה נרכשו טובין זהים, הקבועה בסעיף 130(2) לפקודה, וערך זה לטענתה של רשות המסים אינו אלא מחיר העסקה כולל ההנחה. עוד טוענת המערערת כי אין להתחשב בהנחה שהזכאות לה טרם גובשה. |
|
דלק, מנגד, עומדת על כך שבניגוד לטענת הרשות, ניתן להתחשב באירועים שמתרחשים לאחר פדיון הטובין, וכי כך הרשות נוהגת בפועל במקרים שונים. בכל הנוגע להתנהלות רשות המסים בעניינה, דלק טוענת שהודעת החיוב הוצאה כלאחר יד, מבלי שהרשות ערכה בירור עובדתי כלשהו שיש בו כדי לבסס את דרישתה לתשלום. זאת תוך הפרת חובתה כרשות מנהלית לפעול על בסיס תשתית עובדתית הולמת. דלק מוסיפה כי קבלת עמדתה של רשות המסים תוביל למצב שבו לעולם לא ניתן יהיה להכיר בהנחה מותנית, שכן ככל שהזכאות להנחה טרם התגבשה במועד ייבוא הטובין לארץ, אזי לשיטת הרשות מדובר בתנאי שלא ניתן לאמוד את ערכו ואין להתחשב בו. וככל שהזכאות התגבשה לאחר ייבוא הטובין, אזי מדובר לשיטת הרשות בהנחה רטרואקטיבית שאין להתחשב בה גם כן. בית המשפט העליון קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי ההסדר החקיקתי לקביעת ערכם של טובין לצורך חישוב גובה המכס שנגבה בגינם מעניק בכורה לשיטת ההערכה של הטובין על פי ערך העסקה שבה נרכשו על ידי היבואן. בהיעדר אפשרות לקבוע את מחיר הטובין כאמור, יש לפנות לדרכי אומדן חלופיות בסדר יורד לפי עדיפותן. ככלל, הקושי ביחס להנחות מותנות מתעורר במצב שבו היבואן רוכש את הטובין במספר פעימות, וזכאותו להנחה מתגבשת רק לאחר שחלק מהטובין (שהגיעו לארץ במשלוחים קודמים) כבר שוחררו מידי המכס. הבעייתיות הנובעת ממצב זה היא שבעת פדיון הטובין מחיר העסקה הנרשם במכס אינו בהכרח המחיר הסופי. כשאלה הם פני הדברים, ניתן להבחין בין שני מצבים, הנבדלים זה מזה במועד מתן ההנחה: מתן ההנחה בדיעבד, לאחר שמתגבשת הזכאות לה, ומתן ההנחה מראש, טרם שמתגבשת הזכאות לה. בענייננו, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי ככלל לצורך קביעת ערך הטובין במכס על רשות המסים להכיר בהנחות מותנות – ובלבד שהן ניתנות מראש ועל בסיס מתכונת קבועה. לפיכך הודעת החיוב שנרשמה למשיבה הוצאה על ידי רשות המסים שלא כדין. מנגד, אין לחייב את רשות המסים בהשבת התשלום ביתר בגין רשימוני הייבוא שהמשיבה שילמה תחת מחאה. |
|
|
האמור בגיליון זה הוא מידע כללי ואינו מהווה תחליף חוות דעת או ייעוץ פרטני הכרוך בבחינת כל מקרה לגופו ונסיבותיו. |
|
|
אני רוצה להצטרף לקהילה המקצועית ולקבל ניוזלטר חודשי |
|
|
פרטיות: אנחנו מבטיחים לא לעשות שימוש בפרטים שלכם ולא להעביר לאף גורם אחר |
|
|
|
|
