הדחקה (ויקיפדיה) – מנגנון הגנה נפשי אשר מונע באופן פעיל מזיכרונות, רגשות, דחפים או מחשבות בלתי נעימים או מכאיבים, להגיע למודע.

לפני שבועיים התנסיתי על בשרי במאורעותיו ומוראותיו של מנגנון ההדחקה. לא שלא הכרתי אותו קודם, מחיי שלי, מחיי מטופלים, אבל הפעם – הוא קם לנגד עיניי בעוצמות שלא הכרתי.

המקום: עיירת סקי שאננה בבולגריה, חלקת יער ירוק עד בסמיכות לנהר זורם

הזמן: בוקר. ראשית סתיו 2024

התנאים: קבוצה של מטפלים ואנשים שוחרי לימוד (מרחבי העולם, אך ישראלים ברובם) שבאו לחוות ימים של התבוננות, צמיחה וחיבור לטבע (הפנימי והחיצוני), בצד ליקוט פטריות מאכל, בישולן והתענגות על טעמן המשכר.

לא מעט אנחנו מדברים בטיפול על סט וסטינג. אלה מושגים שמנסים לתאר את התנאים המאפשרים התרחשות פנימית, לרוב במרחב טיפולי, מדיטטיבי או טִקסי, הן מבחינה חיצונית – סטינג, והן מבחינה פנימית (מופנמת) – סט.

הסטינג היה מושלם. התאורה הרכה של השמש המלטפת בבוקר קסום וקריר, הנהר שזרימתו נעימה לאוזן ומימיו מפכים שלגים מופשרים, מוזיקה ושירה שנוגנה על ידי מי שהיו אמונים על הצד האמנותי, קבוצת אנשים איכותיים שאפשרה מרחב תומך של ביחד ולחוד, הזמנה לצלילה פנימה אל תוככי הנפש בתוך טקס מדיטטיבי שנוהל והוחזק היטב על ידי אנשי רוח וטיפול מנוסים. והיער. היער החובק והמכיל שמשפיע את מתנותיו לכל מי שמוכן להתמסר להן.

אבל הסט...

בשנה החולפת תפקדתי באופן מופתי. תרמתי עשרות רבות של שעות טיפול בהתנדבות לשורדים ומילואימניקים, ניהלתי חמ"ל שכונתי בימים של חוסר ודאות ומצוקה, תמכתי במשפחה ובחברים, פעלתי, עשיתי, יזמתי, טיפלתי, לימדתי וגם למדתי והשתלמתי בעצמי. לפני שלושה חודשים, בנוסף לסטודיו שמאפשר לרקוד באופן מסודר שלושה ימים בשבוע, אפילו הרשיתי לעצמי לשמוח עד בלי די ולפזז בחתונת בני, שביציאתו הראשונה מעזה הציע נישואין לזוגתו המקסימה וביחד, למרות חוסר הוודאות, הצליחו למצוא תאריך שנפל בין ימי המילואים והפיקו חתונה לתפארת.

כמובן שהייתי ערה למה שבא איתי והיה אצור בתוכי אחרי השנה האחרונה, למרות התפקוד המופתי: מלחמה, חטופים, פחד, ייאוש, דאגה לבנים, הצעיר בתחילת דרכו בצבא, המבוגר כבר שמונה חודשים לסירוגין במילואים בלחימה עזה, קליניקה שהתמלאה עד אפס מקום בחרדות של אנשי מילואים ושורדי המסיבות, מטופלים שלא היו שם באופן ישיר אבל כמו כולם, חרדו באופן עקיף, וגם ענייני בריאות שטרדו את המשפחה באופן עמוק סביב חיות הבית - כלבה אחת שבדיוק מסיימת להתאושש מחבלות קשות בעקבות תאונה ועוד כלב שרק שבוע קודם לכן עבר ניתוח אורתופדי סבוך ונמצא בתחילתו של תהליך שיקום ארוך ומגביל שמצריך השגחה קפדנית לאורך כל שעות היום.

בחלקת היער הקסומה, כל שרציתי היה לשכב על הגב על האדמה הרכה, להקשיב למוזיקה הטקסית העוטפת שהתנגנה כשברקע זרימת הנהר, לתת למשב הרוח ללטף את פניי ולהירגע.

אבל זה בדיוק מה שלא קרה. הסט קם עלי ואמר את דברו.

משלא נזקקתי לדאוג, או לעשות, או לטפל או לפעול, כשכל מערכות התפקוד התייתרו - הכל יצא.

במשך שעות רעד גופי ללא שליטה, עיניי שצפו ללא יכולת מעצור. אוזניי נאטמו. הדי קולותיהם של המוזיקה הרכה והשירים המנחמים היו רחוקים ממני אלפי שנות חושך ולא הצליחו לחדור את סף הכרתי האפלה שצללה לשאול תחתיות. אפילו הנהר הסב את קולו ונהפך בתודעתי לאוושה עבשה, אשר נשמעה כמאוורר ישן ומקרטע ולא כמים חיים. חוויתי דיכאון קיומי, חידלון ואובדן מוחלט של משמעות הקיום.

בקליניקה קורה לא מעט שמטופלים מדברים בשבח ההדחקה. מסבירים את דרך התמודדותם עם קשיים, מנסים לשכנע כי זהו מנגנון הישרדות לגיטימי ואולי אפילו בריא. ואני, בדרך של הבנה שכלית, מביאה את טיעוני הנגד, מדברת בשבח הביטוי, מקווה שלמילים הנאמרות יש מספיק כוח לחדור את נוקשות ההרגל שהתקבע.

והנה שם, ביער, ללא מילים, דרך הגוף, חוויתי בעוצמה את מחיר ההדחקה. הדחקה של העצב האינסופי והפחד, הדחקה של רגעים רבים של ייאוש וחוסר אונים, הדחקה של הרגש הפנימי לטובת עשייה שנועדה אל החוץ. הגוף ביטא את הדרך שבה במשך שנה שלמה הוא ספג לתוכו את הבלתי נסבל, לטובת מצג נורמליות ושגרת חיים.

גם בשוך הטקס, ובמשך הימים שלאחר מכן, עוד פעפע בי העצב וביקש מקום והכרה. הלילות הביאו איתם חלומות, שהוסיפו וסיפרו באופן חזותי את הפחד. חלומות שהמחישו באמצעות סמלים מעוררי אימה את שלא העזתי לזכור בכל השנה החולפת.

הגוף נוחת לאט לאט. הנפש גם. לכבוד השנה החדשה. אני פותחת בתוכי רצון ללמוד - כיצד לתפקד, גם אם באופן קצת פחות מופתי, אך עם פחות הדחקה. אני פותחת בתוכי צוהר להקשבה לסימניה של ההדחקה, בטרם יהפכו למפלצת שקמה על יוצרה.

ומאחלת לכולנו - שנה יותר טובה.