"מחלוקת המשיח – למי מחכים היהודים?"
- ניוזלטר לכבוד ספרו החדש של פרופ' ישראל קנוהל

אפתח גם אני בשאלה: מה עושה אחז, מלך יהודה, על דלת כנסיית הבשורה בנצרת?

התשובה הפשוטה: מקבל נבואה מישעיהו, על היוולדו בעתיד של ישוע המשיח לפי המילים "הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל" (ישעיהו ז' יד').   

אחז וישעיהו בצידה הימני של הדלת, ובשמאל - דוד שומע מבעד לנגינת הנבל את נבואת נתן הנביא

 התשובה המורכבת יותר היא במילים של פרופ' קנוהל: "הרעיון המשיחי מופיע לראשונה במפגש בין הנביא ישעיהו בן אמוץ לבין אחז מלך יהודה... ישעיהו מתייאש מאחז ומגיע למסקנה שהמלכות העכשווית כושלת ועלינו לצפות להופעתה של דמות אחרת, עתידית ומופלאה - הילד שיוולד בעתיד. כאן נוצר בפעם הראשונה הרעיון שיום אחד תופיע דמות נעלה שתשקם את גדולתו של בית דוד, תביא שלום אין קץ לארץ ותכונן מחדש את כיסא דוד לעולם".

אם בעבר היו יוסף קלאוזנר ודוד פלוסר החלוצים בחקר דמותו של ישוע, הרי שכיום יש כבר כמעט גדודים של חוקרים יהודים (ורבים מהם חובשי כיפה!) הנובְרים בנצרות בתקוה לְיָלֶד ממנה את האמת ההיסטורית (ולא את עמנואל). ישראל קנוהל הוא האחרון כרגע. בקרוב, כך נודע לי, יוציא חוקר יהדות אחר, מהמלומדים ביותר במחוזותינו – ספר מחקרי על ישוע בראי יהדות תקופתו.

אני ממליצה על ספרו של קנוהל, במיוחד משום שאינו מתיימר לכתיבה אקדמית טרחנית ורצופת מראי מקום. בסגנון של ספרי "האוניברסיטה המשודרת", פורש קנוהל את ההיסטוריה של המשיחיות ביהדות באופן נגיש ומשכיל על פני 13 פרקים ומאתיים עמודים.

אז היכן נולד הרעיון המשיחי?

את הקורסים להתמחות בנצרות למורי דרך אני נוהגת לפתוח במטלה: כמה פעמים ובאיזה הקשרים מצויות המילים "משיח", "משוח", "למשוח" במקרא?

התשובה מעלה שמדובר בכהן, נביא, מלך ואפילו גוי ("כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ") – בין אם נמשחו בשמן ברוב טקס ובין אם נקראים כך כהגדרה לשליחות עם גושפנקה אלוהית. בכל אופן אין להם קשר לדמות הדרמטית והאסכטולוגית של 'המשיח' (הדמות המשנה את מהלך ההיסטוריה). לפחות עד מחצית תקופת הבית השני וזמן כתיבת ספר דניאל! הנה מספר דוגמאות למושג משיח מהמקרא: 

• אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם:  וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ לִפְנֵי ה';

...  וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר; וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד. 

- ויקרא ד ג, ה

• אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ:  כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא.

- שמואל א, כד, ו

• כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן.

- שמואל ב, א, כא

•  כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ.

- ישעיהו מה , א

• לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה.

- דניאל ט' כ

• רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה', נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם.

- איכה ד' כ

אגב, המילה "משיח" מופיעה במקרא כתריסר פעמים ואילו בברית החדשה יותר מ - 550 פעמים...

אבל ישראל קנוהל כאילו "מיישר קו" עם הגישה הנוצרית וטוען שהציפייה המשיחית כבר הייתה אתנו מזמן, גם אם לא משתמשים במושג עצמו. קנוהל רואה את נקודת הזינוק לדמותו של משיח, בחורבנן של ממלכות ישראל ויהודה, וקושר את הדמות לפסוק המפורסם ביותר מהתנ"ך עבור הנוצרים:

ציטוט זה בלטינית הוא הכתובת הימנית העליונה בדלת הכניסה הימנית לכנסיית הבשורה 

 הרקע הוא המפגש בין הנביא ישעיהו בן אמוץ לבין אחז מלך יהודה שהתרחש בשנת 733 לפנה"ס ומתואר בפרק ז בספר ישעיהו. הפסוקים מספרים על קואליציה ארמית־ישראלית, שבמסגרתה חבר רצין מלך ארם ל - פקח בן רמליהו מלך ישראל. השניים עולים להילחם ביהודה ולכבוש את ירושלים, להעביר את אחז מלך יהודה מכיסאו ולשים קץ לשלטון שושלת בית דוד, המולכת בירושלים יותר ממאתיים וחמישים שנה: ("נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל").

ייתכן שמלכי ארם וישראל החליטו ליצור קואליציה כנגד תגלת פלסר השלישי, מלך אשור, ומשום סירובו של אחז מלך יהודה להצטרף אליהם – בחרו לעלות על יהודה ולצרפה בכוח.

הנביא ישעיהו מנסה לעודד את המלך אחז: "הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ" (= מה שיישאר ממלכים אלה – שני אודים עשנים...), אבל אחז דוחה את הנבואה ועל פי ספר מלכים אפילו פונה למלך אשור לעזרה!  על כורחו של אחז, מוסר לו ישעיהו אות מסתורי:

"לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת, הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל".

הפיכת אחז לוואסאל של  אשור, היא "תחילת הסוף" של בית דוד, כפי שממלכת ישראל בהדרגה נמחית ועשרת שבטיה גולים מארצם. אלא שעל פי קנוהל,

"החשיבות הגדולה בנבואה אינה שאלת העיתוי המדויק אלא עצם ההחלטה להרים את המבט מן ההווה אל העתיד המקוּוה, אל הדמות המלכותית שתופיע בזמן כלשהו. אף שישעיהו אינו משתמש בתואר "משיח" ביחס לדמות מלכותית זו, במבט כולל ניתן לראות בפסוקים אלה שרטוט ראשון של דיוקן המנהיג המשיחי העתידי."

לפי קנוהל, ישעיהו היה הראשון לנחם, לעודד בעצם ההבטחה שעתיד מלך עתידי להיות בדמותו של משיח, ומשימתו – להשליט צדק, משפט ושלום לארץ, בעוד תפקיד המושיע הצבאי מועבר אל האלוהים!

ובניסוח נוסף: (פרק 2 עמ' 41) "המפגש עם המציאות הקשה של התדרדרות הממלכה, אובדן האוטונומיות והייאוש מן המלוכה מצמיח שתי תגובות הפוכות:

ישעיהו מתייאש מההווה ופונה אל העתיד, אל דמות עתידית גואלת. הוא יוצר את הניסוח הראשוני של הרעיון המשיחי, מאדיר את מוסד המלוכה העתידי ומשליך עליו את יהבו."

האם כל כתבי המקרא מצביעים על ציפיות משיחיות?

הטענה המרכזית של ספר זה היא כי בתוך המקרא עצמו שוררת מחלוקת דרמטית, רבת פנים ומרתקת באשר לרעיון המשיחי:

מצד אחד, התורה, ובמיוחד הרובד הכוהני שבה, שואפים להַשְּׂגָבָת האל וליצירת הבחנה חדה וברורה בין האלוהי לבין האנושי.

לפי תפיסה זו, לאל אין שום שייכות לתהליכים הביולוגיים האנושיים, הכוללים לידה, זיווג, הולדה ומוות. מעגל החיים הוא שמפריד בין האל - שאינו נולד, אינו מזדווג, אין לו צאצאים וקיומו אלמותי - לבין האדם בן התמותה. בכך נקבע פער מוחלט שאין לגשר עליו בין האלוהי לאנושי. במצב זה אין לצפות למשיח, לפחות לא בתור "גיבור על".

מצד שני בחלק מדברי הנביאים ובכמה ממזמורי התהילים מובעת גישה שונה:

הם שואפים להשגיב את דמותו של המלך - זה הנוכחי היושב על כס השלטון ונקרא לעתים בשם "משיח" או המלך העתידי המצופה והמיוחל. לאותו מלך־משיח מיוחסות מעלות אלוהיות: הוא מכונה "בן האל", מתואר כיושב לצד האל בשמים ולעתים אף נקרא בשם האל ממש: "אל גיבור" או "ה' צִדְקֶנו".

א.למרות כל אכזבתו מן המלכים העכשוויים של בית דוד, ישעיהו בן אמוץ ("ישעיהו הראשון") ציפה למלך שעתיד לשבת על כיסא דוד, "חוטר מגזע ישי". כמו כן, מחבר מגילת איכה (סופר אנונימי בן דור החורבן של בית ראשון), ראה בצדקיהו מלך יהודה את משיח ה': "קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ. רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם" (איכה ד, יט־כ).  

ב. לעומת זאת ישנה גישה הפוכה אצל ישעיהו השני (לט - נה), כגון במקרה של כורש ("כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ" ישעיהו מה'): "את הדמות המשיחית המלכותית מבית דוד מחליף אפוא כורש, המשיח הנוכרי, ואת הבטחות הרציפות וההמשכיות שניתנו לדוד ולשושלתו מעניק עתה האל לעם כולו. הנביא עושה כאן מהפך נועז ומפתיע, המרסק למעשה את הדמות המסורתית המשיחית מבית דוד". (עמ' 56).

ישעיהו השני משרטט דמות מרתקת אחרת ומקדיש לה כמה וכמה נבואות - דמותו של "עבד ה'": זוהי דמות מרתקת ופרדוקסלית, המשלבת בתוכה חולשה פיזית עם עוצמה רוחנית. דמות זו , כידוע, תזוהה בנצרות עם ישוע הגואל בסבלו. קנוהל פורש את הפרשנויות המקוריות של הדמות (עמ' 60).

ג. ישעיהו השלישי (כותב פרקים נו – סו, חי ככל הנראה מעט אחרי שלטונו של כורש) כלל אינו מזכיר את בית דוד בנבואותיו, ובמקום הציפייה לשיבתה של מלכות בית דוד, יש כאן התפתחות נוספת. במקום התפיסה הקלאסית של משיח מבית דוד, ישנה טרנספורמציה הנמשכת והולכת של מושג ה"משיחה" - המשיחה אינה בשמן המשחה הפיזי אלא ברוח ה':

"רוּחַ אֲדֹנָי ה' עָלָי יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבשֹׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְראֹ לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ. לִקְראֹ שְׁנַת רָצוֹן לַה' וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים. לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל ... (ישעיהו סא, א־ג).

ד. מאז חורבן הבית, מותו המשפיל של צדקיהו המלך האחרון והיעלמותו של זרובבל בן שאלתיאל (שהיה הנצר האחרון לבית דוד בימי שיבת ציון), "נכנסה המשיחיות מבית דוד לתרדמת". לדעת קנוהל, רק בכתבי קומראן "קמה לתחייה" הציפייה לבוא משיח מבית דוד, לאחר '500 שנות תרדמה'. באחד החיבורים מקומראן, המהווה מעין פירוש לספר בראשית, נאמר: "לא יסור שליט משבט יהודה, בהיות לישראל ממשל, לא יכרת יושב כיסא לדוד... עד בוא משיח הצדק צמח דויד, כי לו ולזרעו נתנה ברית מלכות עמו עד דורות עולם" = אין למנות מלך שאינו מבית דוד בשל ברית המלכות הנצחית שנכרתה עם שושלת דוד. מדוע דווקא בקומראן התעוררה לפתע המשיחיות הדוידית מתרדמתה השלווה? כי מישהו ביקש לפגוע בה: השליט החשמונאי שלקח על עצמו את תואר המלכות הוא שגרם לתגובת הנגד בקרב פורשי כת קומראן.

 תפישת המשיחיות אצל הצדוקים (אין!), כת קומראן, והפרושים.

לאחר הדיון בהעדר אידאולוגיה משיחית לצדוקים, מציג קנוהל בדיון בתפיסה המשיחית של בני כת קומראן (פרק 8), קבוצה קטנה של חיבורים קומראניים שבהם משתקפת דמות משיחית יוצאת דופן: "משולבות בה הַשְּׂגָבָהּ למעמד מעין אלוהי לצד תיאורי סבל וביזיון המזכירים את סבלו של העבד בספר ישעיהו. בדומה לעבד הסובל, אף הדמויות המתוארות בחיבורים הללו מביאות לכפרתם של כל בני הדור."

האם ישו היה יכול להיחשף לתפיסה משיחית זו של בני כת קומראן? קנוהל מזכיר לנו את המעמד ואת תחילת תפיסתו העצמית של ישוע כמשיח – היה זה עם הטבלתו בירדן על ידי יוחנן המטביל, המאסטר אשר הכיר היטב את רוח הכת! 

בפרק אחר (10), טוען קנוהל ש"ישוע רצה להקריב את חייו כדי להניע את הגלגל שיביא את הופעת מלכות השמים עלי אדמות: לדעתי, בעקבות הכתבים הקומראניים שנחשף אליהם, ישו ראה את עצמו כמי שיביא בייסוריו ובמותו גאולה וכפרה לעולם. אך הגאולה שישו ביקש להביא לא היתה גאולה פוליטית, שתגיע באמצעות מלחמה, אלא גאולה רוחנית, המושגת בסבל ובמיתת ייסורים. דווקא משום כך לא האמין ישוע בתפיסה דוידית של המשיח ולא ניסה לזהות עצמו עם בית דוד."

בפרק המרתק על משנתם של הפרושים (9), מתאר קנוהל תפיסה משיחית, המטילה על המלך המשיח העתידי את תפקיד הניצחון על הרומאים ושחרור עם ישראל, תפיסה אשר השפיעה על שכבות עממיות רחבות בעם, שנטה אחרי הפרושים. לדידו של ישוע, המשיח אינו לוחמני, וכאן נפער המתח בינו לבין הפרושים.

המשיחיות של ישוע, המשפט של ישוע , "הטעות של ההיסטוריה"  

היהודים מול ישוע במשפט, פרסקו מהמאה ה- 14 בסוביאקו, איטליה

אפשר היה לסיים את הספר בפרק 11, אשר הוא כשיא לספר כולו. כך כותב קנוהל:

"לאורך פרקי הספר פגשנו זרמים משיחיים שונים, שהתקיימו אלו בצד אלו במסורת המקראית ובימי

הבית השני. מסתבר עתה כי משפט ישו היה למעשה רגע של התנגשות בין זרמים פְּנִים־מקראיים בשאלת המשיחיות. הקונפליקט בין ישו לבין שופטיו הוא מפגש בעל השלכות טרגיות בין שתי האסכולות המשיחיות שהתקיימו בתוך המסורת היהודית."

כאמור, שופטיו של ישו היו הכוהנים הצדוקים ששלטו במקדש. נקודת המחלוקת שלהם עם ישו, הסיבה שהם האשימו אותו בגידוף האל, היא עמדתו המשיחית, המנוגדת באופן עמוק לתפיסתם. כפי שראינו, הכוהנים הצדוקים אימצו את עמדת הרובד הכוהני שבתורה, החותר להשגבת האל וליצירת הבחנה חדה וברורה בין האלוהי לאנושי. לפי תפיסה זו, האל נעלה על הממד הביולוגי, ולפיכך הוא מורחק לגמרי ממיניות, מזיווג ומהולדה. ממילא, לא יעלה על הדעת שלאל יהיה בן. מנקודת מבט צדוקית, טענתו של ישו כי הוא בן האל כמוה כגידוף וחילול השם, עד שכל מי ששומע אותה צריך לקרוע את בגדיו. עונשו של אותו מגדף האל הוא מוות. מנגד, ישו עצמו הגיע לטעון את טענתו המשיחית בשם מזמורי התהילים המשגיבים את המלך המשיח ומכריזים כי הוא בנו של האל ("בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ"; תהילים ב, ז), העתיד לשבת לצד האל בשמים. דברים אלו, כפי שראינו, מהדהדים בדברי חלק מספרי הנביאים.

במעמד המשפט נפגשו גם שתי גישות שונות, אף הן פנים־מקראיות, בנושא תחיית המתים. תפיסת התורה היא כי המוות הוא אירוע סופי ומוחלט. המוות הוא שמפריד בין האדם הסופי לבין האל הנצחי, ולפיכך המת הוא אבי אבות הטומאה. הסיבה לגירוש האדם מגן עדן בספר בראשית היא כדי לשמר את ההבדל, שאין לטשטשו בשום אופן, בין האדם בן התמותה לבין האל החי לעולם. לעומת זאת, ספר דניאל ביקש לטעון אחרת: בזמן העתיד חלק מישני העפר יקומו לתחייה, ואף יזכו למעמד שמימי, ככוכבי השמים. עמדה אחרונה זו אומצה בכל לב על ידי ישו, בעוד שופטיו היו נאמנים לתפיסה המקראית האחרת, המבוטאת בתורה. היכן עמדו הפרושים בשאלות אלו, שבהן התגלע העימות החריף בין ישו לשופטיו, ואשר הביא בסופו של דבר לצליבתו של ישו? למרבה ההפתעה, דווקא הפרושים, שחלקו על ישו בענייני הלכה שונים, הסכימו איתו במידה רבה גם באשר לתחיית המתים ובאשר לאופיו של המשיח העתידי. הפרושים האמינו בתחיית המתים וציפו להתגשמותה; כמו ישו, הם סברו שלמשיח עתיד להיות מעמד מעין אלוהי והוא יכונה בשמות אלוהיים."

ועוד:

"היום, לאחר מאות שנים של איבה בין העם הנוצרי לעם היהודי שהואשם על לא עוול בכפו באשמה של צליבת ישו, דומה שהגיע הזמן לבחון מחדש את האירועים בהקשרם ההיסטורי, הדתי והחברתי. העיון המחודש מאפשר לשרטט את משפט ישו בתוך הקשרו הרעיוני והחברתי, וכך לזהות דווקא את הקרבה והדמיון בין ישו לפרושים ולחז"ל, בכל מה שקשור לציפייה המשיחית ולחזון אחרית הימים."

חזון של פיוס היסטורי עולה מדבריו של קנוהל:

באין כהנים יותר, אנו פטורים מעונשם (תרתי משמע, בעיקר מאשמת גזר דין המוות שגזרו על ישוע), ולמעשה יש ביננו (אנו, יורשי הפרושים) ובין הנוצרים יותר משותף מאשר שונה.

מתוך מאמר ביקורת על ספרו של חיים כהן,  שימו לב למשפט האחרון:

:מתוך ראיון עם השופט חיים כהן על היוזמה למשפט חוזר לישוע

 נהניתי מהמחקר גם אם חסרו לי אסמכתאות או זיהיתי אמירות בעייתיות (ואני כותבת זאת בזהירות ובצניעות. מי אני לדון עבודתו של חוקר שבילה את חייו בין דפי ההיסטוריה).  הביקורת אשר עליה אין להתפשר היא הצעתו של קנוהל שאמנם היו הכהנים חדורי רצון להמית את ישוע. מבחינתו, שום משפט חוזר לא יציל אותם מאשמה זו!

אינני מוכנה לקבל קריאה שכזאת, ואינני מוכנה לוותר לטקסט של הברית החדשה להתחמק מעובדה אחת ברורה: הרומאים שצלבו על ימין ועל שמאל, לא טרחו לתעד את אלפי ההוצאות להורג שהיו ברחבי האימפריה. ספק אם היו מציינים מוטיבציה כהנית או פרושית כדי להסביר את מעשיהם.

הוויכוח הפנים -יהודי היה ועודנו קיים, אבל לחפש "מי נתן את ההוראה" בהקשר זה ולאשר שהיו אלה הכהנים, פירושו לקבל את כתבי הברית החדשה כתאור היסטורי אחראי. אמת מוחלטת.

פירושו מחזק את מה שלצערנו הייתה אמונת הנוצרים משך שנים ארוכות ואפלות:

הכובשים הרומאים היו רק משתפי פעולה המתכופפים לגחמות נתיניהם צמאי דם ונקם! 

מספר קביעות שמבטא קנוהל בהתלהבות בספרו, הן "שלג דאשתקד" מבחינת האקדמיה.

אמירות כגון:

• "תגלית מעניינת ומפתיעה היא שהפרושים, אבותיהם הרוחניים של חז"ל, אשר ייצגו את רוב מניינו ובניינו של עם ישראל, נטו באותה תקופה אחרי התפיסה הראשונה, בשמה דיבר גם ישו."         תגלית מפתיעה?? אם קראנו את יוספוס פלביוס כבר ידענו זאת מזמן. 

 "במילים אחרות, משפטו של ישו אינו רגע של התנגשות בין הבשורה היהודית לבין זו הנוצרית, אלא קונפליקט בין שתי תפיסות פנים־יהודיות מובהקות."

  פלוסר עסק בכך לפני 40 – 50 שנים ויחד עמו דור שלם של חוקרים. 

אגב, יוצרים ואנשי רוח אמרו זאת מזמן, לפני האקדמאים. כגון זלמן שניאור (1887 - 1957) ושימו לב למשפטים החזקים ולביטוי "ריב אחים":

• "לניתוח זה השלכות מרחיקות לכת באשר ליחסים שבין היהודים לבין הנוצרים. עולה ממנו כי הקביעה שישו הומת על ידי "העם היהודי" שגויה מעיקרה"...

על זאת הגיב פרופ' קליינברג מאוניברסיטת תל אביב במאמר ביקורת של עופר אדרת על הספר ("היהודים לא אשמים במותו של ישו - להיפך ", הארץ, 25-9-2019. (לינק) תודה לעופר אדרת שפנה גם אלי לחוות דעתי):  "פרופ' קנוהל רוצה לזכות את העם היהודי מאשמת מותו של ישו. אלא שקנוהל הגיע לזירה באיחור של כ-54 שנים. ההצהרה "בעת הזאת" (Nostra Aetate) שפירסמה ועידת ותיקן השניה ב-1965, אומרת:

 "אמת שההנהגה היהודית ואלה שסרו למרותה דרשו את מות המשיח. עם זאת אין להאשים את כל היהודים ללא הבחנה בייסוריו ובמותו: לא את אלה שחיו אז ולא את בני העם היהודי בימינו אנו".

גם התקווה שמביע קנוהל, כי ישוע ייבחן מחדש בהקשרו היהודי וכי הדמיון בינו לבין הפרושים יזכה להכרה, כבר התגשמה, לטענת קליינברג:

"הטרנד החדש במחקר (והמחקר הקתולי בכלל זה) הוא להציג את ישו כיהודי לכל דבר שלא ביקש לייסד דת חדשה ובוודאי לא ביקש להפנות עורף לאחיו היהודים".

אני מסכימה לחלוטין, שזה נייר העיתון של המאה שעברה (ברוך השם), למרות שיש פער בין אקדמיה ואמירות מוסדיות לעומת דעת הקהל בשטח. אבל אם אנו עוסקים באקדמיה - אז כעת אני מפרגנת ושמחה שישוע הוא מושא מחקר כה 'נחשק' בחוגים ליהדות (כגון בבר אילן!) ומזה כמה שנים -אצל חובשי כיפה ביתר שאת! 

אחרון: משיח חב"ד והמשיח הנוצרי

בפרק על תפישת המשיח אצל הרמב"ם ואצל הרבי מלוּבביץ', מצאתי דברים מעניינים וציטוטים מרתקים. זהותו של הרבי מלוּבביץ' עם עַצְמוּת האלהים ממש זועקת דמיון לנצרות:

א. המשיח כדמות אלוהית

"עוד בחייו של הרבי עוררו ביטויים מעין אלו ("עצמות המשיח = עצמות האל") פולמוס חריף בחוגים

דתיים וחרדיים. הרב ש"ך, שהיה מנהיג החרדים, תקף בחריפות את הרבי וטען כנגדו שהוא לוקה ב"שיגעון של משיחיות". הסערה גברה אחר מותו של רבי מנחם מנדל, כאשר חוגים משיחיים קיצוניים בחב"ד החלו לכנות אותו "בוראנו" - "יחי אדוננו מורנו ובוראנו מלך המשיח לעולם ועד".  המשמעות הפשוטה של השימוש בכינוי זה היא כי הרבי זהה לבורא. המתנגדים טענו כי זה בבחינת "עבודה זרה". הזיהוי של אדם כלשהו עם האלוהים הוא פגיעה חמורה בייחוד האל. לפיכך הם תבעו להקיא את התומכים בגישה זו מקרב היהדות." (עמ' 185)

ב. המשיח הסובל

"בחודש אדר תשנ"ב (מרס 1992), כשהרבי מנחם מנדל התקרב לגיל תשעים, הוא לקה בשבץ מוחי. הדבר קרה בעת אחד מביקוריו התכופים בקברו של חותנו רבי יוסף יצחק. הוא סבל משיתוק של פלג גופו הימני וכושר הדיבור ניטל ממנו עד יום מותו, כשנתיים וחצי לאחר מכן. כאשר התאושש הרבי מן השיתוק וחזר להופיע בציבור הקיפו אותו החסידים ורקדו ושרו לפניו "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". הרבי האילם עודד פעמים רבות את השירה בתנועות ראשו וידו. הלהט המשיחי בקרב חסידיו הלך והתגבר דווקא בתקופה זו.

חוליו וסבלו של הרבי פורשו בהקשר משיחי. במקורות התלמודיים הוצע שהפסוקים בנבואת ישעיהו השני על העבד הסובל, "איש מכאובות וידוע חולי... נגוע מוכה אלוהים ונענה" (ישעיהו נג, ג־ד).

עקיצה לסיום:

 עיתון הארץ הוציא את הכותרת הסנסציונית

 היהודים לא אשמים במותו של ישו. להיפך 

חוקר המקרא ישראל קנוהל מערער על התפיסה המקובלת ומציג גרסה משלו לצליבתו של המשיח הנוצרי. אין לו ספק כי "יהיו לכך השלכות מרחיקות לכת על היחסים שבין היהודים לבין הנוצרים"

במהדורה האנגלית אותה הדרמטיות, הפוזלת לכיוונם של הקוראים הלא יהודים ...

The Jews Aren't to Blame for Jesus' Death, a Bible Scholar Asserts

If Prof. Israel Knohl is right, history books will require rewriting and Church sermons around the world will have to be rethought

חזרתי וקראתי שוב אצל קנוהל, ולא מצאתי את הזיכוי היהודי הגורף! הפרושים הם מעכשיו "בסדר", אבל הכהנים בהחלט כן אשמים...  כי מבחינה אדאולוגית לא יכלו להתפייס אם השגבה אנושית / משיח וכו'.

קנוהל כל כך משוכנע שהכהנים היו מונעים אדאולוגית, כמו קודמיהם מימות המקרא, שמבחינתם חיסול ישוע לא היה מונע מהאינטרסים הפוליטיים והכלכליים של קבוצת כוח זו.   

אז מה בדיוק הבשורה החדשה? הרי אם מעתה ילמדו בכל הכנסיות שהפרושים הם דווקא בסדר אבל שידי הכהנים מגואלות בדם, אז לא באמת נפטרנו כקולקטיב מהאשמה. ניתן למתוח בקורת על המהלך האקדמי של קנוהל ולטעון לכשל פנימי, אבל הדמגוגיה העיתונאית - הייתה כבר יותר מדי (ושוב אומר - אינה קוראת את טיעוניו של קנוהל).

אם הבנתי נכון את הנאמר ומתואר בספר, אוכל לעשות את הסימולציה הבאה:

לו היו עורכים משפט לרבי מלובביץ', בתפקיד טוען למשיח בעודו בחייו (כמו ישוע)

לו תלמידי הרב קוק היו מקטרגים עליו שהוא אינו המשיח המיוחל (כמו הפרושים)

לו החרדים היו בעלי קרבה פוליטית לראשי השלטון (כמו הצדוקים)

האם ניתן להניח שהיו שולחים את הרבי לעמוד התלייה???

אני אומרת: חס וחלילה, למרות כל התהום האדאולוגית והאמונית.

ומה קנוהל יאמר?  ...

ומה אתם אומרים?    

אז לכבוד ספרו המרתק של ישראל קנוהל, שאני ממליצה עליו בחום (על אף הסתייגויות כאלה ואחרות) -  אני מקדישה את פענוח "דלת הנבואות" בנצרת (הדלת הימנית בכניסה לכנסיית הבשורה). הרי היא לפניכם: 

בשעה טובה!! למורי דרך הרוצים להתמחות בנצרות: פורסמה התכנית של ינואר 2020, והיא יפה ואיכותית כתמיד. השנה נבקש מקנוהל להצטרף לצוות המרצים!

ועוד התמחות חדשה ומומלצת למורי דרך מבית היוצר של יד בן צבי :

התמחות במגילות !!!