הכנסייה הרוסית – דת ופוליטיקה

לקראת ערב העיון על 'רוסיה בירושלים' שיתקיים ביד בן צבי ב- 4.3.2020, (הכנסייה הרוסית - דת ופוליטיקה, בעקבות פרשת "חצר אלכסנדר"), החלטתי להקדיש ניוזלטר לשלושה רוסים. עולי רגל רוסיים ממאות שונות ורחוקות (מאה 12, מאה 16, מאה 19).  מה מחבר בינהם מלבד היותם בעלי זהות רוסית ונוצרית? האם יש לתשובה לכך קשר לנושא יום העיון שלפנינו?

ובכן, הנה הנושא המחבר את האח דניאל, את הסוחר ואסילי ואת עולה הרגל סטפן שהפך לסרפיון (כמו עשרות ומאות צליינים אחרים, כולל אלה שלא השאירו את רחשי ליבם ותלאות מסעם בכתובים) – התודעה המשותפת, שבבסיסה  הדחף האמוני 

לצליינות,

לשייכות לאומית,

ולהזדהות מוחלטת עם מנהיגי האומה ממנה באו.

לפני שנקרא בכתביהם, נתוודע לתקופות בהן חיו:

1. האח דניאל - הצליין הראשון, מראשית האלף השני:

מאז שהפכה רוסיה לנוצרית (וצריכים היו השבטים הסלאביים להמתין מאות בשנים עד שהתוודעו לקדוש ברוך הוא, לאבות ולישוע), החלה צליינות לארץ הקודש. יומנו של האח דניאל מראשית המאה ה – 12, היה מפורסם כנראה כבר בחייו, אך מספר העותקים שלו, ולימים ההדפסות, עלה בשעורים ניכרים בעידן המודרני. הוא הפך לאב טיפוס של הצליין המאמין והחסוד, המבטא ברגש עז את חוויות המפגש עם המקומות הקדושים, וגם מוסר תאור מפורט של המציאות. 

2. ואסילי פוזניאקוב – הצליין הסוחר, ממחצית האלף השני:

מאז האח דניאל עלו עוד צליינים רוסיים במהלך המאות אשר השאירו יומנים. ואסילי, צליין מהמאה ה- 16, משקף מציאות אחרת: לא בכדי בחרתי סוחר ודיפלומט רוסי מסמולנסק, אשר יצא בשליחותו של הצאר איוואן האיום. התקופה היא לאחר: 1. נפילתה של ביזנטיון, באמצע המאה ה-15,(כאשר  הרוסים רואים עצמם כממשיכי דרכה) 2. המונגולים איבדו את אחיזתם הפוליטית לקראת סוף המאה ה- 15 ואיוואן השלישי היה  לנסיך הגדול של נסיכות מוסקבה  3. בימי שלטונו של איוואן הרביעי 'האיום', הפכה נסיכות מוסקבה לקיסרות של ממש, בעלת עוצמה פוליטית וגאוגרפית אדירה. איוואן הרביעי לקח לעצמו את תואר צאר (המקביל לתוארו של קיסר רומי), ופתח 370 שנים של שמוש בתואר זה בקיסרות הרוסית (1547 - 1917).  לימים, הציתה ההתפשטות הרוסית את הקונפליקט עם האימפריה העות'מנית, ויצרה מערך יחסים חדש מול אירופה. שליחתו של ואסילי לארץ הקודש משקפת את השעטנז החדש: הצליין כיחידת חלוץ של השליט לעורף האויב הפוטנציאלי.   

3. סטפן – הצליין שהפך לנזיר סרפיון בירושלים, לקראת סוף האלף השלישי: 

מים רבים זרמו בוולגה, ונהרות של דיו נשפכו על המאה ה – 19... הצאר אלכסנדר הראשון (1801 – 1825), המשיך את מדיניות השליטה, ההתפשטות וההתבססות במחוזות הדרומיים והנכיח עצמו כפטרון הגדול של הכנסייה האורתודוכסית באשר היא. השיפוץ האדיר בכנסיית הקבר, בכספי רוסיה, לאחר השריפה של 1808 - היה ביטוי לכך. בתקופתו של הצאר ניקולאי הראשון (1825 – 1855), המשיכה העוצמה הרוסית לנסוק, וכאשר יצא סרפיון לדרכו, לאחר שקיבל את ברכת הדרך מהצאר בכבודו ובעצמו, נע באופן חופשי ובטוח, כְּיָאֶה לִבְנָה שֶׁל הַמַּעֲצָמָה הַמַּשְׁפִּיעָה בְּיוֹתֵר בַּמִּזְרָח...

מסעו של סרפיון לירושלים, תצלום של כתב היד (באדיבות הסיפריה הלאומית ברוסית,סנקט-פטרבורג)

התרגומים:

הלוואי ויכולתי לקרוא את היומנים בשפה המקורית – אשריהם של דוברי הרוסית, וְחוֹבִי הגדול למתרגמים הנפלאים שבזכותם החומר נגיש לי. אני מביאה כאן קטעים זעירים מחיבורים ארוכים בהרבה, ומצטטת רק שלושה כותבים מבין המאות הרבות. דווקא בקטעים מסוימים אלה, ברור שכאשר אני כותבת על נושאים שונים, כדוגמת 'טקס שבת האור', הריני בוחרת להתייחס לחלקים אחרים מהטקסטים הנידונים כאן. לגופו של עניין - בסופו של כל ציטוט מיומנו של צליין, אסביר מדוע בחרתי דווקא בקטע/ים המסוימים הללו. התרגומים לקוחים מ:

1) ארץ-ישראל בתיאורי נוסעים רוסיים [המאות י"ב-י"ז], יואל רבא, 1986;

2) ספר הנוסעים לארץ ישראל במאה הי"ט, נתן שור, 1988;

3) מסעו של סרפיון לעיר הקודש ירושלים, אלנה רומנובסקי, קתדרה 136, 2010.  

הערה נוספת: אהבתי את האופן בו מתארת אלנה רומנובסקי, את סגנונו 'הכפול' של הנוסע הרוסי, סגנון טיפוסי למסורת כתיבה רוסית מימי הביניים:

"בהמשך למסורת תיאורי המקומות הקדושים הרוסית מימי הביניים... יש מעברים מפתיעים מתיאורים נרגשים של ביקורים במקומות הקדושים ושל בכי הצליינים המנשקים את אבני המקום,  ל- מניין כפייתי של מנורות, עמודים וגרמי מדרגות ולציון הממדים של המקומות הקדושים והמרחקים בינהם." 

בקריאתי שלי את הטקסטים, אני מוצאת מעבר ל- "תיאורים הנרגשים" ו "למניין הכפייתי" –

את המסר: אני הצליין, אמא רוסיה וארץ הקודש – חד הם... 

ההגמון דניאל, יומן מסע,  1104 – 1107 (שלושה קטעים, תרגום: יואל רבא)

(א)

"יוצאים אל הים הגדול, שמאלה לירושלים וימינה להר הקדוש, לסלון ולרומא. אלף שש מאות ורסטות* מצארגראד** עד העיר יפו. כולן בים. יפו היא עיר בשפת הים. קרוב לירושלים. מיפו עד לוד 10 ורסטות בשדה. כאן היה המעונה הקדוש גאורגיוס וכאן קברו. מגאורגיוס הקדוש לירושלים 20 ורסטות, והדרך בהרי סלע. הסאראצנים שודדים שם הרבה מאוד.

עיר הקודש ירושלים במעבה, והרי סלע גבוהים סביבה. כשמתקרבים לעיר, רואים ראשית את בית דוד, קצת אחר כך גם הר הזיתים וקודש הקודשים, לבסוף רואים את כל העיר. הר ליד הדרך, במרחק ורסטה אחת מירושלים. לידו יורדים כולם מן הסוסים, והנוצרים משתחווים לתחייה הקדושה. שמחה גדולה לכל נוצרי כאשר הוא רואה את עיר הקודש ירושלים. כולם בוכים בראותם את המקומות הקדושים בהם התהלך האל שלנו למען ישועתנו."

* וֶרְסְטָה (רבים: ורסטאות) היא יחידת מידה של 1,066.8 מטר, שהייתה בשימוש באימפריה הרוסית.         . השימוש בה הופסק בשנת 1918.

** צארגראד היא איסטנבול

(ב)

"אלהים עדי, הקבר הקדוש של האדון,

שלא שכחתי בכל המקומות הקדושים את שמות הנסיכים והנסיכות הרוסיות וילדיהם.

ואף את הבישופים וההגמונים והבויארים וילדי הווידוי שלי וכל הנוצרים לא שכחתי.

אלא הזכרתים בכל מקום בתפילותי.
ומברך אני את האלוהים שלי,

על שנתן לכתוב את שמותיהם של הנסיכים הרוסים בלאורה של מר -סבא הקדוש.

והיום הם נזכרים בתפילה, ואלה השמות אשר הזכרתי ורשמתי, מלבד כל יתר הנסיכים הרוסים והבויארים וכל הנוצרים של ארץ רוס. תשעים מיסות שרו עבור הנסיך והבויארים וילדי הווידוי שלי. ולכל הנוצרים האורתודוכסים: חמישים מיסות בעבור חיים וארבעים בעבור הנפטרים, והיו מיסות אלו ליד קבר האדון ובכל המקומות הקדושים."

האח דניאל הגיע מאזור קייב, הנסיכות הרוסית הנוצרית הראשונה, שם היה אב מנזר וכהן דת. (בוויקיפדיה מצאתי שבלבלו את התואר שלו והעניקו לו את התואר "הגמון" כלומר בישוף.  המונח הרוסי "הגומן" לקוח מהיוונית Ηγούμενος, "הגומנוס", שפירושו אב מנזר. אב מנזר כזה הוא כהן דת בדרגה בכירה, אבל איננו בישוף. נכון שיש מקור לשוני משותף לתואר "הגמון/בישוף" ולתואר "הגומנוס/אב מנזר": המילה 'הגמוניה'  שפירושה סמכות!). האח דניאל בילה בארץ הקודש כשנתיים, ונחשב לחלוץ של ז'אנר כתיבת ספרות הצליינים.

קטע א' ממסעו של דניאל, מתאר את הדרך אל היעד. 

קונסטנטינופול ('צארגראד')  היא נקודת המוצא, יפו - נמל הבית של ארץ הקודש אך ירושלים היא היעד האולטימטיבי, משאת הנפש. הדרך הייתה ארוכה ומסוכנת מכל בחינה, אולם רבים העדיפו לקפח חייהם בארץ הקודש, מאשר למות מבלי לראות את המקום בו

"התהלך האל למען ישועתנו".

קטע ב' מלמד אותנו דבר חשוב לגבי שליחותו של הצליין:

הצליין הוא מתווך בין החברה הרוסית והמקומות הקדושים! הצליין כשליח, מביא את נוכחותם של בני רוסיה ומעלה את בקשותיהם לישוע, במקום בו פעל המושיע. האח דניאל מביא את בני עמו, הרוסים, באופן רוחני ופיסי,בתפילות, במיסות, בעצם הקראת שמותיהם:

"לא שכחתי בכל המקומות הקדושים את שמות הנסיכים והנסיכות הרוסיות וילדיהם. ואף את הבישופים וההגמונים והבויארים וילדי הווידוי שלי וכל הנוצרים לא שכחתי. אלא הזכרתים בכל מקום בתפילותי". 

הצליין אינו אגואיסט המעוניין בישועת נפשו בלבד, אלא נציג וזרוע של החברה הרוסית.

בכך שמזכיר בתפילותיו את הנסיך, את הבויארים (האצילים), את אנשי הכנסייה ואת כל אנשי ארץ רוס, מבטא דניאל את היותו חלק מקולקטיב. קולקטיב שהוא נאמן לו וקשור אליו בכל הוויתו.

קטע ג' הוא חלק קטן מתאור מפורט ביותר של טקס שבת האור.

קטע זה הוא משכיל במיוחד, משום שמלמדנו על שיתוף פעולה, חרף הפיצול והמתח, בין קתולים (פרנקים, ובאופן ספיציפי המלך בלדווין) ובין אורתודוכסים. לפחות בנוגע להסדרי הנחת המנורות בקבר הקדוש, "מארח" בלדווין את מנורתם של הרוסים בקבר הקדוש.  יש הרבה מה ללמוד על כוחם של האורתודוכסים ושל המנזרים, מעצם העובדה שמנורותיהם מוצבות בקבר, בירושלים הצלבנית. אך לענייננו, מסתבר שהקשר בין הצלבנים לארץ רוס מספיק חשוב, כדי שגם מנורתם תהיה שם, במקום בו יורד האור האלוהי, בניצוחו של הנסיך הצלבני...! 

לסיכום:

הנזיר דניאל אינו אדם פרטי, אלא ייצוג של אומה אשר זה עתה התנצרה ומבקשת להיות שותפה   בהקהילה הנוצרית העולמית. וביתר שאת – לקחת חלק ולהיות מיוצגת בגאוגרפיה של הישועה.

האח דניאל קיבל על עצמו את הנזירות במנזר המפורסם והעתיק:
לאוורת קייב-פצ'רסק, Киево-Печерская Лавра

ואסילי פוזניאקוב ,  מוביל התרומות לראשי הכנסייה במזרח  (1559 – 1560) 

"הגענו למנזר המקודש שבהר סיני. במרחק חצי ורסטה מן המנזר חיכו לפטריארך, הארכיבישוף וההגמון וכן הכמרים והנזירים. כשבידהם צלבים, הם הגישו לפטריארך מגש ועליו צלב כסף... ההגמון ניגש אלינו, קיבל פנינו ונשקנו. בקול חנוק מדמעות אמר:

"מברכים אנו את האל אשר נתן לנו לראות את שליחיו של הצאר האורתודוכסי."

אחר כך החלו הנזירים לחבק אותנו ולנשקנו, ודמעות גיל זלגו מעינהם. כאן לא יכולנו גם אנו, החוטאים, לעצור בעד דמעותינו. הנזירים הזקנים נראו לנו כמלאכים.

 נכנסנו לכנסייה כאילו היה זה גן עדן. כנסיית ההשתנות של אדוננו ישו הנוצרי היא נהדרת. ... מול המזבח מונחות עצמות קתרינה הקדושה, המעונה הגדולה. הקבר בנוי שיש לבן וקישוטים מגולפים בו... כיסינו את העצמות האלה בכיסוי, שאותו שלח הצאר הנסיך הגדול, איואן ואסיליייביץ*, שליט רוסיה הגדולה. הכיסוי היה קטיפת זהב, עם חוטי משי מאריגי קטיפה עתיקים.

*איוואן האיום

ואסילי פוזניאקוב היה סוחר ודיפלומט רוסי מסמולנסק, אשר יצא ב- 1558 לארץ הקודש בהוראת הצאר הרוסי איוון האיום.  מדובר היה במשלחת ייעודית בעקבות פניתיהם של פטריארך אלכסנדריה בישוף סיני למוסקבה. מותו של ראש המשלחת הביא את ואסילי לדרגת האחראי ואמנם בבואו לארץ הקודש, מסר תשורות כספיות לפטריארכיות האורתודוכסיות מהצאר ותיעד את המקומות הקדושים.

כפי שכתבתי לעיל, בימי שלטונו של  איוואן הרביעי, 'האיום', הגיעה קיסרות מוסקבה לעוצמה פוליטית וגאוגרפית אדירה. שליחתו של ואסילי לארץ הקודש משקפת את התפקיד החדש של הצליין: כגשש השותל סימני נוכחות זרה בעורף האוייב!

בירושלים מסר ואסילי לפטריארך גרמנוס את תרומת הצאר, ובמנזר סנטה קתרינה מסר כיסוי של "קטיפת זהב, עם חוטי משי מאריגי קטיפה עתיקים".

דרך מתנות ונדבנות מַנְכִיחַ הצאר את עצמו ואת המולדת הרוסית במולדתו של ישוע...

ובאותה מידה שרוסיה היא הקיסרות הביזנטית החדשה, כך שוכני המנזרים, כוהני הכנסיות ודיירי המקומות הקדושים, זוכים שוב לנשק את מתנת ידו של הקיסר... 

 המתנות המלכותיות לא נעצרו... הן המשיכו לזרום אל ארץ הקודש. ניתן לראותן, יחד עם מאות ואולי אלפים של פריטים בכנסיות ארץ הקודש.  אני ממליצה בחום להאזין להרצאתה הנפלאה של דר' אנסטסיה קשמן, על האיקונה הקדושה של התאוטוקוס בבית לחם, אשר מספר מסורות מקשרות אותה ואת העיטור שלה לבית משפחת המלוכה הרוסית!

מסע סרפיון (שהיה קודם לכן סטפן), מסנט פטרסבורג לירושלים, 1830-1831. 

(שלושה קטעים, תרגום: אלנה רומנובסקי)

(א)

"ביום 22 באפריל שנת 1830 הוצגתי בפני דמותו הקדושה והחסודה של הקיסר על כל רוסיה, ניקולאי פבלוביץ', אשר נודע באהבתו הבוערת לאמונה הפראבוסלאווית ולכנסייה. כששמע על כוונתי הכנה להגיע למקומות שקודשו ורוממו על ידי התגשמותו, חייו הארציים ועלייתו השמימה של מושיענו ישוע המשיח, זיכני, הבלתי ראוי, בחסדים האופייניים להוד מעלתו, ואישר את שאיפתי הענווה. בחיבתו הפשוטה ושובת הלב כלפי אחרון נתיניו, הותיר בלבי חותם, שעורר בי, מדי הזכרי ברגעים גדולים אלה, דמעות שמחה, שרוממו את רוחי לשמים לברך ולהלל לשמו של ניקולאי – קיסר החכם והדגול. ביום 24 באותו חודש העניק לי המושל הצבאי של סנקט–פטרבורג, הוד רוממותו פיוטר קירילוביץ' אסן, דרכון החתום בחותמת הוד מעלתו הקיסר, לצורך מעבר חופשי לירושלים ובחזרה לרוסיה." (עמ' 58)

לא כל אחד זוכה לחתימה קיסרית, המאפשרת מעבר קל, פטור מתשלומים ומזכה בפריבילגיות שונות. אבל הנוסע סטפן הרוויח בגדול: הוא הוצג בפני הצאר ניקולאי הראשון וקיבל את אישורו וברכתו בתקופה שרוסיה הייתה קרובה יותר מאי פעם להיות "הדוב המשכשך במים החמים" (רוסיה דחפה בהתמדה את גבולה דרומה, בחיפוש מוצא למים של ימים שאינם קופאים. בשלב זה, רוסיה התלבטה האם רצוי לזרז את קריסתה של האימפריה התורכית, או להחזיק אימפריה חלשה עד שבוודאות רוסיה, ולא מעצמות המערב, יירשו את המרחב).

נכתב בלי סוף על עליית הכוח והנוכחות הרוסית במרחב במאה ה- 19 והשפעתן של  הקונסוליות, הדיפלומטיה ופתיחת נציגויות ומוסדות. ספר שהיה קלאסי בימי התואר הראשון שלי (וזה היה מ-ז-מ-ן) היה ספרו של  Derek Hopwood:

   Russian presence in Syria and Palestine 1843-1914:

Church and Politics in the Near East
 

בספרו, תיאר דרק הופווד כיצד נתפסה ארץ הקודש כאקסטנציה של רוסיה, כבשר מבשרה...

הרוסים לא הרגישו כזרים בארץ זו, ולא כמי ש- 'זוכים בחסדי הדיפלומטיה'.

בספרו ציטט (ולצערי הספר אינו מולי ואיני זוכרת מי אמר) ש -

"זו רק שאלה של זמן עד שדגל רוסיה יתנופף מעל ירושלים, העיר הראויה לדגל רוסי"... 

הקונסול הבריטי Young, תיאר את נוכחותו של הקונסול הרוסי לצד הצליינים בטקסי פסחא בירושלים, במכתבו מ- 28.4.1840 ל- Palmerston:

“The Russian Consul from Beirut has been up at the Easter festivities… He appeared in uniform and was attended by Russian pilgrims, many of them soldiers in their regimentals… the pilgrims of Russia have been heard to speak openly of the period when this country will be under the Russian government”

הקונסול שמע היטב את תחושת הוודאות, אשר מלווה את הרוסים מאות בשנים (ובשנת 1840 נראתה קרובה מתמיד) - שארץ הקודש "תחזור" להיות טריטוריה רוסית...! 

(ב) "... למחרת, לאחר התפילה, שהתקיימה בשפה היוונית, כל מאה ועשרים עולי הרגל, כולל עשרים הרוסים, ואחרים מארצות וכנסיות שונות, הוזמנו אל ההגמון אברהם ולאחר שכובדו ביין, בוודקה ובקפה, תרמו תרומות להחזקת המנזר. כל איש על פי רצונו ויכולתו." (עמ' 61)

(ג) 

"לאחר שעמדנו בזמן הליטורגיה שמבצעים כאן היוונים על פי תור יחד עם בני כנסיות אחרות, הוזמנו ללכת לתאים, ושם רשמנו בפנקס כל אחד את מי שרצה לרפואה שלמה או לעילוי הנשמה ולהזכרת הנשמות.

בירושלים נהוג, בכל המנזרים ובכל הכנסיות הקהילתיות, שהעולים לרגל לקבר האדון, כאשר הם מבקרים בכל אחת מהכנסיות, צריכים בכל אחת מהן לרשום, על פי רצונם, שמות בפנקס ולתרום כספים לכך.

עושים זאת כמובן ללא כפייה, אולם נראה כי נוהג זה הכרחי שהרי הם [הנזירים היוונים, שומרי המקומות הקדושים] חיים בקרב המוסלמים, וללא נוהג זה לא יוכלו להתפרנס, במיוחד לנוכח המצב כיום ביוון." (עמ' 76)

קטעים ב' -ג' , מדגימים את הקשר הכלכלי בין ארץ הקודש ותנועת הצליינות. יש ערך כספי גם לצנועים שבצליינים, והם תורמים בשמחה, ומתוך כוונה. סטפן/סרפיון מבהיר שאין כפייה, אולם תחושת המחויבות של הצליינים דוחקת בהם להשאיר כסף בכל מנזר וכנסייה בו הם מבקרים. באופן זה הם עוזרים למשרתים בקודש החיים בארץ הקודש וגם משלמים עבור אזכור שמותיהם ושמות יקיריהם.

מנהג זה ממשיך ומתקיים, תומך ומקיים את המקומות הקדושים לנצרות.

מעבר לתרומה הכספית הנשארת במבנים הפיסיים, בקיום הנזירות וביתר המוסדות הנוצריים, משאיר המאמין הרוסי גם את עצמו בארצו של ישוע. כשיחזור לארצו הרחוקה, יודע הצליין שנוכחותו שלו עצמו, כמו רוסיה כולה, נטועה בארץ הקודש, וקשורה בקשר שלא יינתק.  

מדי יום, בשעות הערב לקראת נעילת כנסיית כנסיית הקבר, מגיעות הנשים המשרתות בחצר אלכסנדר (על מדיהן המיוחדים). בימים הסגריריים יותר אני נזכרת בקטע מספרו של א.ב. יהושע, "מר מאני": 

וכך, מאדאם, וכך, אדוני החכם, נכנס אצלנו הסתיו והחורף כרוך על זנבו, וגשמים קרים צולפים על החומות, והצליינים הרוסים זוחלים כל העת לעיר הקדושה על ברכיהם, לבושים מעילי הפרוות העבים שלהם, והם נראים בזקניהם ושפמיהם האדמוניים כמו תולעי-משי ענקיות שהרימו ראש, וכבר הם גודשים את רחבת כנסיית הקבר הקדוש והסימטאות מסביב, ממתינים לטקס המולד, עומדים בתוך המטר השלוליות והבוץ, ושינאתם כנגד היהודים גואה עכשיו למאד, לא רק על שום שהרגו את משיחם, אלא שעשו זאת בארץ כה רחוקה ונידחה, ולא ברוסיה מולדתם...

כי הם כבר כואבים את פרידתם הצפויה מעם הקבר המקושט, ההולך ומתחבב עליהם מרגע לרגע, והם מצטערים שאינם יכולים לעקור אותו משם על קירבו ועל כרעיו ולשאתו עמם לארצם...

(מר מאני, עמ' 324)

שנה אחרי שנה, בין אם בפסחא ובין אם ביתר חודשי השנה, כאשר אני רואה את הצליינים הרוסים נחפזים בהתרגשות מכנסייה לכנסייה, מנשקים ומשתטחים על כל אבן, אני רואה את הרצף בן אלף השנים , זה המחבר בין דניאל לואסילי ולסטפן שהיה לסרפיון... אני מרגישה את הרצף בן אלף השנים של -

הדחף האמוני לצליינות, תודעת שייכות לאומית,  והזדהות מוחלטת עם מנהיגי האומה ממנה באו.

  תודותי לצלמים המוכשרים שמספקים לי בנדיבות תמונות נהדרות. הפעם באדיבות דנצ'ו ארנון.

אל תחמיצו את ערב העיון ב 4-3-2020 ביד בן צבי
על הכנסייה הרוסית – דת ופוליטיקה

השתלמות מורי דרך במוזיאון הארכאולוגי הרוסי ביריחו, 2018

תודה לכל הפונים, ההרשמה הייתה זריזה והסיור התמלא, ניפגש בפעם הבאה.
בינתיים, אפשר להרשם ברשימת ההמתנה.

למעונינים לקבל עדכונים נוספים מומלץ להצטרף לקבוצת הווטסאפ
 "מאגר המידע של יסכה הרני"