ניוזלטר מאת יסכה הרני  

חדש באתר, קורסים לתש"פ, מוזמנים להתעדכן

 הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי!

  משהו קצר על מגילת איכה, והנצרות ואז -

חילונים וישראלים מדברים על ט' באב במאה ה 21

יסכה הרני, לקראת ערב ט' באב, מוצ"ש,  10 באוגוסט 2019 

את פסוק יב בפרק הראשון של מגילת איכה, תמצאו חקוק על משקוף ברחוב הוויה דולורוזה בירושלים. (מיקום מדויק:  עשרים מטרים אחרי קשת אקה הומו, מעל הכניסה לחלל הפנימי השייך למנזר האחיות ציון, בו רואים את הקשת הקטנה הסמוכה לקשת 'אקה הומו').  קשה לפספס את הכיתוב, אלא שלא כל אחד קורא לטינית כדי להבין את התוכן:

o vos omnes qui transitis per viam
adtendite et videte si est dolor sicut dolor meus

 הנה המשפט בעברית המקראית של מגילת איכה:

לוֹא אֲלֵיכֶם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי  

מדוע מתנוסס פסוק זה ברחוב הוויה דולורוזה? כי פרשנות נוצרית ראתה בחורבן הבית ובמגילת איכה, קינה על ... ישוע. לפיכך ישוע הנושא את צלבו עד מוות, הוא זה שנושא את המכאוב האולטימטיבי. משפט זה מושר בימי האבל (Tenebrae = חושך) של השבוע הקדוש. האזינו ללחן הכבד, הנוגה, בביצוע מקהלת קינגס קולג': 

עבור היהודים, המכאוב הוא חורבן המקדש ואבדן ירושלים שהיו טבור זהותו של העם. מכאוב זה אינו פרטי. והזכרון אינו שייך, לא לאחד ואף לא לקבוצה נבחרת. הוא של קולקטיב. קולקטיב שזוכר את העבר והמכאוב, אבל מייחל ומתכנן כיצד לחדש את ימינו. אני מזמינה אתכם להיות שותפים ומובילים במיזם:  
 

 ישראלים וחילונים מדברים על ט' באב במאה ה 21

מה לישראלים חילונים ולתשעה באב במאה ה- 21 ??

 קִינות לִיטוּרגיות, נכתבו והוּשְׁרוּ בתרבות של המזרח הקדום הרבה לפני שנכתבה מגילת איכה על חורבן בית המקדש וירושלים בשנת 586 לפנה"ס. מקדשים וערים שנהרסו במסופוטמיה, זכו לביטוי טקסטוּאלי -ליטוּרגי בשפה השוּמרית, אשר נאמר מול פסל האל, בליווי שירה ומוסיקה. מילות הקינה תארו את זעם האל, אשר גרם לחורבן, ובקשו לפייסו כדי שלא תחזור קטסטרופה שכזאת בשנית. מהטקסטים ומהטקסים, עולה ההכרה של האדם ב"רגשות" של האל (כעס עד כדי הרס), והכרה של האל ברגשות האדם (המבקש נחמה וריפוּי).

התאורים במגילת איכה גם הם דרמטיים וטרגיים, פואטיים ואמוציונליים (בעברית: שיריים ורגשיים). הרס המקדש הישראלי והעיר ירושלים, הרס אשר חזר והיכה בשנת 70 לספירה - שינה לחלוטין את גורלו ואת דרכו של העם. המקדש וירושלים הפכו לנפקדים נוכחים ב- DNA היהודי. פעם בשנה, בצום ובטקס, ומתוך זהות קבוצתית, נֶהֱגות ברוב רגש תחושות הצער, הזעם, התסכול, הכאב, יחד עם תודעת אשם של העם נוכח האסון. כמה עוד טקסטים אתם מכירים המכילים יגון כה עז?  
 

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ (א ב )

עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם (א טז)

כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי  (ב יא)

פַּלְגֵי-מַיִם תֵּרַד עֵינִי, עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי. (ג מח)
 

כנראה שעצמתו הרגשית של הטקסט, היא זו שעודדה את העם היהודי לזהות כל אסון שפקד את העם במהלך ההיסטוריה, עם יום זה. אבי נהג לאמר: " ט' באב הוא כוס היגון והאנחות של עם ישראל".

ואז הגיעה הציונות (וסליחה אם זה פשטני מדי), והציעה שתחלואי העבר ועלבון העם הגיעו לסיומם: שיבת ציון, בניין הארץ ובניית כנסת ישראל – מְשוּלים להקמת בית מקדש שלישי. במקום:
"עַל הַר-צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ-בוֹ" (ה יח), התקיים בעם:

 "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (ה כא).

אבל מה קרה ליום הזה, ט' באב, בחברה הישראלית -החילונית -העכשווית?

חוסר עניין וניתוק, ולעיתים ניתוק מוחלט! "זה חג של הדתיים". המקדש הוא אנקדוטה לא רלוונטית משעורי תנ"ך, חורבן ירושלים הוא תאריך מהמבחן בהיסטוריה, ומגילת איכה – עוד גבב מילים של עברית מקראית, שרחוק משפת "הָרֶשֶׁת" כמרחק דור מייבשי הביצות מדור עמק הסיליקון.

 לוּלֵא הלוח העברי המצוי עדיין בכמה מקומות עבודה, ולולא נוכחותו בסביבתנו של "הדתי ששומר את הצום" – רובה של האוכלוסיה הישראלית החילונית לא הייתה מודעת לקיומו של היום ובוודאי שלא הייתה טורחת לחפש בו עניין.  בדיכוטומיה שנוצרה בישראל, של "דתיים" מול "חילונים", ט' באב פשוט אינו רלוונטי: הוא שייך לדתיים. פה ושם סיורי סקרנים לכותל, מספקים הצצה אנתרופולוגית -תיירותית ל- "איך הם עושים את זה". כמו סיורי תיירים במאה שערים. (בתקופה הביזנטית, אשרו השלטונות עלייה לרגל של יהודים לירושלים, להתאבל בה בתאריך זה,  ט' באב. בכך ראו ביטוי לתבוסת היהדות המתאבלת, לעומת נצחון הנצרות השלטת. ציור המראה יהודים הקוראים את מגילת איכה ביושבם על האדמה מול הכותל, מראה את רציפות המנהג להתאבל מול מקום החורבן. מאז 1967 הפך הכותל לאתר עליה לרגל המונית לקריאת המגילה בערב ט' באב).

ואולי בכל זאת ט' באב רלוונטי לכל, כולל חילוניים?

חברה בונה את הזהות שלה במסגרת לוח שנה. ובשעה ששעון ההיסטוריה מתקתק – אני, כנצר לעם הזה, אעצור בנקודות הזמן שעצרו אבות אבותי ואשאל כיצד אני, בימינו, מצטרפת לתקתוק שעון ההיסטוריה. כיצד אעניק לעצמי, לחברה שלי וליהדות שלי - משמעות (ואפשר גם רגש) דווקא ביום זה. ייתכן אפילו, שאמצא משהו בתוך הטקסט הרגשי הזה, אשר מלווה את העם שלי מזה  2500 שנים.

הצעה: אולי חתרנית... ואולי טבעית לעם, שהשכיל בשנות הישרדותו, לעבור התמרה (דינמיקה של התפתחות):

דווקא ב- ט' באב, במקום לְבַכּוֹת את אשר חָרַב, נתכנס לשאול (ולהתפעל) כיצד זה שְחֵרֶף הקטסטרופה - עם, דת וזהות שרדו!  מהן האלטרנטיבות המחזיקות ומתחזקות עם, דת וזהות משך אלפיים שנים - בהעדר מקדש, קרבנות, כהנים ואפילו בהעדר העיר הקדושה?

דווקא בגלל העדר זיקה לאירוע ההוא שקרה לפני עידן ועידנים, ומשום שהעדפתם בריאה של רבים לְהָנְכִיחַ את נצחון החיים, את הבנייה ואת התקווה- אני רוצה לדון בשאלות של כאן ועכשיו. למשל:

• האם בכלל חשוב לזכור?  ואם כן איזה אירוע, ומה בתוך האירוע ראוי להיזכר?
• האם יש צורך בבית אחד, יחיד ומיוחד בשביל קיומו של עם? ואם כן – מה צריכה להיות מהותו? מה יהפוך בית כזה למשמעותי לפרט ולכלל?
• האם חורבן הוא בהכרח אסון?...  ואולי דווקא זכינו?!  זכינו בכך שהחלפנו את מזבח הקרבנות ב- דת של הגות, והחלפנו אריסטוקרטיה של כהנים – באריסטוקרטיה של אנשי ספר ואנשי רוח. אולי (כמו בקורסים של העצמה אישית, וכמו בתפישה בודהיסטית על סבל) – למרות  טראומת החורבן של הדור ההוא - הסבל הפך להזדמנות! וההזדמנות הביאה את התרבות היהודית, את המחשבה, את היצירה ואת הוירטואוזיות של ההשרדות. את כל אלה, את ההזדמנות הזאת, אנו צריכים ללמוד ולחקור ב- ט' באב. לא שימחה של נצחון צבאי בסגנון חנוכה. ולא שימחה של נצחון פורים. אלא שימחה על האמת האנושית: יש סבל, יש חורבן, אבל אתה הוא מה שאתה עושה ביום שאחרי.

[תרשו לי להתפרע בהצעה לערב ט' באב אחר: אולי נתחיל בקריאה מהמגילה, בישיבה על הארץ, כמנהג האבלים, ואז נתיישב בנוחות על הכסאות, לדבר וללמוד על החיוּת והשרידוּת, ובסוף - כשנעמוד על הרגליים ללכת הבייתה, נאמר,או נשיר, או אפילו נרקוד:  "פתאום קם אדם, ומרגיש כי הוא עם - ומתחיל ללכת".] 

סיכום והזמנה:

יום אשר ליכד בעבר את תפוצות ישראל סביב טראומה, והתבטא בפּוֹאֶטִיקַת הרגשות והבכי - יכול להיות החג המשמעותי ביותר לציבור ישראלי חילוני בימינו. בנוכחות או בהעדר אלוהים, בחייו של יהודי בישראל, שעון ההיסטוריה שייך לכולם ואין דרך אחת לַהֲגוֹת באירוע אשר שלח אותנו לכל קצוות תבל, כדי למצוא את עצמנו ממש כאן בחזרה.

ט' באב לא שייך לדתיים, הוא לא שייך לחילוניים, הוא שייך לכל מי ששואל את עצמו שאלות בכלל ו – "מה אני עושה פה" – בפרט...

אני מזמינה אתכם לערב ט' באב חילוני, אשר יחול במוצ"ש 10 באוגוסט 2019,

בו אני אדבר על "קץ עידן הקרבנות", יהיו דוברים נוספים, נעלה שאלות ונעורר דיון.

בניגוד לפעם הקודמת שבה ערכנו את ערב ט' באב לכל דיכפין – 

הפעם מוזמנים רק מי שמתכוונים בשנה הבאה לערוך ולהנחות מפגש דומה.

הכוונה ליצר "ט' באב בסלון" (על משקל "זכרון בסלון"), שיהפוך לתופעה ולמסורת בציבור הישראלי. בכל בית ניתן להזמין משפחה וחברים וליצור ערב שכזה!

מורי דרך, מרצים ומורים – אתם האמונים על הצגת נושא, הובלת שיח וניהול קבוצה -בכם אני רואה את הפוטנציאל להובלת ערבי ט' באב שכאלה בעתיד. אתכם אני מזמינה, בט' באב השנה, במוצ"ש 10 באוגוסט 2019, לערב בנושא משמעות היום לחילוניים ולישראלים, ויינתנו כלים למי שמעוניינים לקיים זאת בשנה / בשנים הבאות. אנו נעלה הצעות ומקראה, אך כל מנחה יכול לקחת את הערב לכיוון שלו ולשיח מרענן ומעניין.

• ישנן התארגנויות בשנים האחרונות להחזיר את ט' באב לעולם היהודי החילוני. אפשר למצוא רעיונות למשל באתר "מדרשת".
• תודה לרויטל ויורם טוויטו באשקלון ותודה לרוני ונעמה בריל ביפו שעורכים בביתם את הערבים הללו, והיו בסיעור המוחות לקראת ט' באב הקרוב. יורם טוויטו יערוך ערב ט' באב בדשא הגדול באשקלון. פרטים בפייסבוק שלו.