באחד מימי התפילה המשותפת, היה זה היושב על כס הפטריארך של ירושלים, ארכיבישוף פיירבטיסטה, אשר אמר בדרשתו מילים שדיברו אלי. הוא התייחס לנס הלחם והדגים, אבל האיר משהו שנוגע לתלמידים ולא על המאסטר...
הנה הטקסט על פי מרקוס ו':
הֵם הִפְלִיגוּ מִשָּׁם בַּסִּירָה אֶל מָקוֹם שׁוֹמֵם לְבַדָּם. רַבִּים רָאוּ אֶת יֵשׁוּעַ וְהַשְּׁלִיחִים יוֹצְאִים וְהִכִּירוּ אוֹתָם, וּמִכָּל הֶעָרִים רָצוּ לְשָׁם בָּרֶגֶל וְהִקְדִּימוּ אוֹתָם. 34 כְּשֶׁיָּצָא יֵשׁוּעַ וְרָאָה הָמוֹן רַב נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עֲלֵיהֶם, כִּי הָיוּ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רוֹעֶה. הוּא הֵחֵל לְלַמֵּד אוֹתָם דְּבָרִים רַבִּים. 35 כְּשֶׁנָּטָה הַיּוֹם לַעֲרֹב נִגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו וְאָמְרוּ: "הַמָּקוֹם שׁוֹמֵם וְהַשָּׁעָה כְּבָר מְאֻחֶרֶת. 36 שְׁלַח אוֹתָם שֶׁיֵּלְכוּ אֶל הָעֲיָרוֹת וְהַכְּפָרִים מִסָּבִיב וְיִקְנוּ לָהֶם לֶאֱכֹל." 37 הֵשִׁיב וְאָמַר לָהֶם: "תְּנוּ לָהֶם אַתֶּם לֶאֱכֹל." שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: "הַאִם נֵלֵךְ וְנִקְנֶה לֶחֶם בְּמָאתַיִם דִּינָר וְנִתֵּן לָהֶם לֶאֱכֹל?" 38 אָמַר לָהֶם: "כַּמָּה כִּכְּרוֹת לֶחֶם יֵשׁ לָכֶם? לְכוּ וּרְאוּ." אַחֲרֵי שֶׁבֵּרְרוּ הֵשִׁיבוּ: "חָמֵשׁ, וּשְׁנֵי דָּגִים."
39 הוּא צִוָּה עֲלֵיהֶם לְהוֹשִׁיב אֶת כֻּלָּם חֲבוּרָה חֲבוּרָה עַל הַדֶּשֶׁא הַיָּרוֹק, 40 וְהֵם יָשְׁבוּ בִּקְבוּצוֹת שֶׁל מֵאָה וְשֶׁל חֲמִשִּׁים. 41 לָקַח אֶת חֲמֵשׁ כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וְאֶת שְׁנֵי הַדָּגִים וּלְאַחַר שֶׁנָּשָׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה וּבֵרַךְ, בָּצַע אֶת הַלֶּחֶם וְנָתַן לְתַלְמִידָיו לְהַגִּישׁ לָהֶם, וְגַם אֶת שְׁנֵי הַדָּגִים חִלֵּק לְכֻלָּם. 42 הַכֹּל אָכְלוּ וְשָׂבְעוּ,
בדרשתו, ביקש מ"מ הפטריארך לשים לב לאותם אנשים הרצים אחרי ישוע, משתוקקים ללמוד גם במחיר העייפות, החום, החשיכה היורדת, העדר המזון... לא מסופר שהתלוננו או ביקשו לחזור לבתיהם. שואל אם כן, ארכיבישוף פיירבטיסטה את עצמו ואת הנוכחים (ובינהם בישופים נכבדים!): "האם אני, אנחנו, להוטים אנו באותה מידה, כמו אותם 5,000 אנשים שהלכו אחרי ישוע, לוותר על נוחותינו כדי ללמוד, כדי להאזין לדבר חדש?... או האם אנו קשובים יותר לרצון לחזור הבייתה, להתפנק, להתעצל, לאכול מזון גשמי וקצת פחות מזון רוחני...
איזה סוג של רָעָב מְנַהֵל אותי??" (שאלה טובה בכל שלב ...)
בהמשך הדרשה הסביר ההגמון שדאגתם של תלמידי ישוע להמון המותש והרעב הייתה אוטנטית ומוצדקת (פסוקים 35 – 36 ), אך תשובתו של ישוע הייתה מבלבלת: "תְּנוּ לָהֶם אַתֶּם לֶאֱכֹל."
מה יתנו?? מהמעט שיש להם?
והתשובה היא: כן!
כראש לקהילה, כנזיר וכמאמין, מסביר פיירבטיסה את הלקח של נס הלחם והדגים:
It is an invitation to become “eucharistic”, that is, people who give, who donate themselves, and whose life is one of continuous praise to God. We are not asked to share our knowledge or our wealth, but our life, which shines God’s work. Sharing the Eucharistic bread requires that there be, at the same time, the availability to make a free gift of oneself.
אינני מתרגמת, רק אומר שהמושג eucharistic הוא נוצרי מאד, ובכל זאת המסר הוא הומני ואוניברסלי: לקחת משני הדגים וחמשת הלחמים שהיו ברשותם על מנת לתת לזולת, פירושו לחלוק משלך, לתת מעצמך, לנהוג בנדיבות – ואז מתרחש הפלא של נתינה שופעת...
אהבתי את המיקוד הזה, דווקא בסיפור כה מוכר. ומיד השלכתי על חווית הקורס (אגב, לא היה סיכוי לרעוב ביד בן צבי , כי שם עוּגִיּוֹת עַבָּדִי מִתְרַבּוֹת כל הזמן...):
היו לי שלושה שבועות של נתינה שופעת וקבלה שופעת. על כך תודתי הגדולה, ואני כבר מחכה להמשך. אגב הנס ומשמעויותיו – בספטמבר הבא, בסיור מיוחד לאתרים סביב הכנרת לבוגרי ההתמחות, נוכל לשבת על כָּרֵי הַדֶּשֶׁא (שם האכסניה "כרי דשא" - מקורו בטקסט זה), לאכול עוגיות עבדי ולהעמיק בטקסטים.
ואם בשפע עסקינן אז הנה מגוון המלצות:
