חג שבועות -

הוא חג הקציר והביכורים,

חג מתן תורה,

הוא יום הולדתי,

הוא החג שבו קוראים את מגילת רות, שעל שמה נקראתי.

זהו חג שמגיע אחרי מכבסת הנפש - 49 הימים של ספירת העומר, אל הדממה הדקה והטהורה של היום הזה.

יש שנים שבהן אני כותבת מלאכה אישית בכל יום ויום של ספירת העומר, מתחברת לצירופים המיוחדים, החגים להם במעגלי התדרים, מתבוננת דרכם, לומדת את פנימיותי.

ויש שנים שרגליי לא דורכות בם.

כך או כך, איתי או בלעדיי, מתקיימות להן הספירות במועדן, מקדמות את הימים לקראת החג שקשר את גורלי בו.

החיבור שלי לתורה נושא סקרנות המעורבת במחלוקת פנימית מראשית ימיי. לא אחת אני מוצאת את עצמי מתקוטטת עם הפשט, פעמים חשה זרוּת ואף סלידה, או התקוממות הרוח, נדרשת בתוכי פנימה ליישב את ההדורים, למצוא פרשנות אחרת.

מגיל צעיר נמשכתי לדרוש במילים. חילונית אדוקה במהותי, אוהבת לדוג וללקט פסוקים ולפרשם כראות הבנותיי המשתנות עם השנים.

יש ובהתוועדות חברים אביע את הבנותיי אלו ברבים, אך בדרך כלל אזהר בקהל השומעים. מן פחד קמאי למצוא עצמי מועלית על המוקד בשל פרשנות חתרנית זו או אחרת.

והנה – לכבוד יום ההולדת העגול שפוקד אותי בחג שבועות השנה, בחרתי לשתף קבל עדה. מדרש רוּת לשַם השַם (מופיע גם בספר: חיבורים מרפאים/חוכמת מכונת הקפה), בצד מדרש השם ל-רוּת.

ואם דרש זה, במלואו או חלקו, מקובל עליכם – מוזמנים לקחת אותו הלאה.

ואם לא – מצאו ודרשו את פרשנותכם שלכם, אך על נא תעלוני על המוקד (או תסקלוני).

אלך מן הקל אל הכבד.

רוּת

כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. (רות א' ט"ז)

מה לי, רוּת, ולביטול העצמי הזה? מה ביני, המורדת, בעלת החשיבה העצמאית, לבין קבלת עול ההיצמדות לחייו של אדם אחר?

שנים רבות קראתי את הטקסט הזה וחשתי זרוּת. חשתי התמרמרוּת אל מול הדמות המתבטלת בפני חמותה, מוותרת על שלה ומתמסרת לחיים של אחרוּת.

והנה, ברבות הזמן, נתתי פירוש חדש לשם. פירוש התואם את אופיי ואת הלכות חיי.

רוּת הוא סיומת המבטאת ערכים רבים, שונים ואף סותרים. סיומת של תכונות אנושיות המעידות על יכולת פנימית מגוונת, על גמישות מחשבתית ועל אישיות רבת פנים – בהירוּת, מהירוּת, קרירוּת, זהירוּת, אבירוּת, נהירוּת, אדירוּת, כשירוּת, שרירוּת, חברוּת, מסירוּת, בגרוּת, חירוּת, מרוּת, תחרוּת, היכרוּת, סבירוּת...

למעשה, רוּת המקראית אכן מבטאת דמות גמישה ומגוונת. היכולת להפגין מַרוּת כלפי חייה הקודמים, להניח הכל מאחור ולהתחיל בחיים חדשים, היא יכולת מרשימה וראויה. יש לה בהירוּת מחשבתית - ויז'ן רחוק טווח. היא מבינה שחמותה היא כרטיס הכניסה שלה לחיים טובים יותר, ובמסירוּת דבקה בנעמי.

בזהירוּת ובבגרוּת רוּת סוללת את דרכה בארץ החדשה ומצליחה במהירוּת להשתלב בעבודת הליקוט בשדה, לפתח יחסי חברוּת. בתעוזה מהולה בחוצפה חיננית היא מוצאת נתיב ללבו של בועז, למיטתו, לחופתו. במושגים של אז – לחיי אבירוּת.

ההיסטוריה תעיד, שרוחב יריעת אופיה, הוא שטווה את המשך השושלת והפך את רוּת לסבתו של דוד המלך.

עם רוּת הזאת אני חיה בשלום. עם הגמישות והיצירתיות, עם התעוזה והחוצפה (מקווה שאכן חיננית). רוּת שעל כרטיס הביקור הפנימי שלה חקוקים: בהירוּת, מהירוּת, קרירוּת, זהירוּת, אבירוּת, נהירוּת, אדירוּת, כשירוּת, שרירוּת, חברוּת, מסירוּת, בגרוּת, חירוּת, מרוּת, תחרוּת, היכרוּת' סבירוּת... 

השֵם

יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. (תהילים קי"ג ב')

העברית מזמנת התייחסות מיוחדת לשם האלוהי - השם. ה-שם.

לא סתם שֵם, כי אם ה-שם. לא שמי שלי, הלא הוא האני הקטן המתכנס בי ובד' אמותיי, השם שנתנו לי הוריי או אחד שבחרתי לעצמי, זה שמקפל בתוכו את רצונותיי הארציים, מאוויי וחשקיי, אלא ה-שם. האות ה' מביאה אל השם את החלק האלוהי והגבוה שבאדם. החלק שמחובר לכלל הבריאה, לנקודת המפגש עם הנשגב מאיתנו.

על פי משנתו של הרמב"ם – תכלית חיינו היא עבודת השם. ואני אסכים איתו. זו אכן עבודת חיינו - למצוא ולעבוד את החלק האלוהי שבנו, את החלק היוצר, המחולל ובורא, החלק המהווה (יהוה) את מהות חיינו, לברך אותו, מעתה ועד עולם.

עבודת הקודש של כל אחד ואחת מאיתנו, היא למצות את תכליתנו על פני האדמה, לצעוד בדרך החיפוש והחיבור לכישרונותינו שניתנו לנו, לחדד את יכולותינו ולשכללם, להביאם לידי מיצוי מלא בנתינתה לטובת הכלל.

וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָה. (שמות ל"ד, ה')

ועכשיו מגיע החלק הקשה יותר לעיכול.  החלק שמדבר על ההיפוך.

לא אכנס לעולם חוקרי המקרא והפרשנויות שנוגעות בסוגייה – מי כתב את התנ"ך. למאמיני השם אין כאן שאלה. התורה ניתנה בהר סיני למשה. נקודה.

ולמאמיני פנימיות האדם אדרוש – כשמשה עמד מול מראת פנימיותו – וראה מבפנים החוצה, התהפך שמו.

משה-השם.

בחוץ – חגיגות והילולים, זהב ועגלים. ובפנים – אלוהים חיים.

ואפשר אפילו לדרוש במשה – מש-ה'. החלק שבו ה' נעלם.

זוהי מהות האדם. יכולים אנו לחיות בחלקינו הארציים, ולמעשה רצוי שנהיה בהם, כי הם משרתים את יומיומנו על פני האדמה, מכלכלים את עבודתנו, מביאים אוכל אל פינו, יולדים את ילדינו, סועדים את הורינו. ובצד זאת, אנו יכולים ואף חייבים להתעלות גם אל חלקינו האלוהיים, אל מהות-מהותנו, לטפח את כישורינו, לזקקם לטובת נתינתנו בעולם הזה.

חג שמח!