כשאנו מזהים בתוכנו שיבוש שאותו אנו רוצים "לתקן", בין אם בגוף או בין אם בנפש, לרוב הנטייה הרגילה תהיה – לעשות את ההיפך. הדוגמה הרווחת ביותר בגוף - כשיש לנו שריר תפוס או התכווצות כלשהי, אנו מנסה לשחרר, להרפות. בנפש, כשאנו במועקה, נשאף לסלק אותה מחיינו. כלומר – כאשר מה שיש אינו מיטיב – אנו בדרך כלל שואפים לכך שהוא פשוט לא יהיה.

זוהי הרגליות מקוטבת שאינה מיטיבה ואינה מובילה לתוצאות, משום שגם המצב ההפוך הוא לא מצב נכון עבורנו. שחרור או הרפיה אינם מצב תמידי, אלא במקרה הטוב עשייה רגעית. הגוף שלנו לא יודע לחיות בשחרור או בהרפיה, הנפש שלנו לא יודעת רק רגיעה.

במילים אחרות – אינו יודעים לחיות בחידלון או ב"לא להיות".

ולכן התשובה היא – להיות, אבל אחרת.

בספר "חיבורים מרפאים – חוכמת מכונת הקפה" יש התייחסות לתנועת הגל, שהיא תנועת החיים. תנועת החיים בגוף, תנועת החיים בנפש. כאשר תנועה זו נבלמת או נעצרת בשל קושי או כאב, פיזי או נפשי, אנו חווים בעיה שאותה אנו שואפים "לתקן".

בנוכחות של כאב או כיווץ, גופני או נפשי, אין טעם לנסות "להעלים" את הכאב או סתם לשחרר. יש לחפש את הדרך החדשה. לעיתים זו תהיה תנועה שנדרשת דווקא במקום אחר, כהשלמה. פעמים רבות כדאי לבחון האטה של הקצב, או של גודל התנועה, או עוצמתה. יש ונכון יהיה ללמוד דרך שונה לביצוע התנועה. כך בתנועה בגוף, כך בתנועת הנפש.

בשנים האחרונות אני עוסקת רבות במציאת הרבדים העמוקים של הקשר גוף-נפש-רוח בתוך המארג התנועתי של העשייה. עיסוק זה, שהוא מרתק בעיניי, מנסה לחתור תחת ההתייחסות העממית, אפילו שטחית משהו, שקורית בשטח.

צמד המילים גוף-נפש הפך בעשורים האחרונים למטבע לשון שנזרק לאוויר בכל בהזדמנות, כביטוי שגור שהשתרש בשפה ומבטא באופן כזה או אחר את הקשר שבין מה שאנו חווים בגוף לבין המצב הנפשי-פנימי שלנו.

זה כנראה התחיל במשפט המחץ – נפש בריאה בגוף בריא (בטח יש לו מקבילה גם בשפות נוספות), ומשם חלחל לגישות המנסות להסביר את הקשר הזה, ולבסוף התנחל בשפה הניו-אייג'ית ובכל סיטואציה שבה מנסים להבין או להסביר תופעה גופנית זו או אחרת. למשל, אם נתפס לי צד שמאל של הצוואר, מיד יהיה מי שיסביר לי שכנראה יש לי "אישו" עם אנרגיה נשית בחיי וזה קשור בוודאות לעומס שאני חווה בשל חוסר ההחלטיות שלי בשל אי היכולת לומר במפורש כן או לא.

עבודתי, שנעה בין הסטודיו לקליניקה, הפכה עם השנים למעבדה של רצון וסקרנות לגילוי הקשרים הללו. חיפוש מעמיק, צעד אחר צעד. בכל שבוע נבחר מיקוד חדש, מיקוד שמכיל בתוכו רבדים פיזיים, היבטים נפשיים והתבוננות בהבנות רוחניות הקשורות אליו. לתוך החיפוש הזה מובא הידע עתיר השנים שצברתי והעיסוק בגוף, כמו גם ההבנה והעיסוק בנפש, בצד הסקרנות לחוויה רוחנית שמתאפשרת מתוך פתיחות אל מעבר לזמן ולמקום.

יש שיעורים שנבנים עם מיקודים מאוד פיזיים, אחרים נוגעים יותר בנפש, ואילו אחרים פותחים מרחב למה שמעבר. בכל מיקוד שנבחר, כמי שחיים בגופנו כאן, בגוף, על פני האדמה, כולם מתיישמים בתנועה, נחווים, מורגשים ומחוברים. עשייה זו היא הרצוא ושוב של עבודתנו ההתפתחותית.

אביא לדוגמה את אחד המיקודים היותר רוחניים-מטאפיזיים שעלו לאחרונה.

מיקוד: מה שנשאר מאחור (גם אם לפעמים זו דווקא החזית).

כשאנו בנוכחות - באופן רגיל תודעתנו מרוכזת בפעילות שאנו עושים - במה שמונח לפתחנו, בצעד שאנו צועדים, ביד שאנו מניפים. זוהי חזות עשייתנו. והנה, הפעם התבקשנו לתשומת לב דווקא למה שהשארנו מאחור - אדוות התנועה שזה עתה סיימנו.

זהו מיקוד שמזמן את האפשרות להיות עם משך התנועה. לא רצף של תנועות שבאות זו אחר זו, אלא המרחב שמחבר את הדברים. הזמנה לא לשמוט את העבר, כי אם לחוש אותו, לשים לב איך הוא מביא את עצמו לתוך ההווה, על כל תמורותיו. הזמנה לחוש את מרחב התנועה הגדל וחוצה את ממד הזמן.

עשייה זו היא ההתגלמות המעשית של המשפט – דע מאין באת. זוהי משימה לא פשוטה, שבה הנוכחות מתרחבת אל מעבר להווה, מתבקשת לריכוז גדול.

דעי מאין באת. חושי את המרחב שבו צעדת לפני רגע, ובזה שלפניו. שימי לב לרצף התנועתי השלם, חושי את הקשר שבין הדברים. החלל שהותרת מאחוריך הוא חלק ממך, מהווייתך, מהיותך מי שאת.