כמטפלת – אחד הקשיים שעולים, הוא לעמוד מול מטופלת או מטופל שמעלים את השאלה – בשביל מה? מהו הטעם בחיים האלה?

בדרך כלל יהיו אלה מטופלים שכבר העזו בעברם להציף את השאלה, בין באופן גלוי ומוצהר, קבל עם ומשפחה, בין שבמובלע או בעידון מרומז. אלה לרוב מטופלים שכבר קיבלו שפע של עצות, חוו ניסיונות לעזרה ואמירות מן הסובבים אותם, במטרה לעודד את רוחם, לפקוח את עיניהם ולהביא אותם לראות משמעויות כאלה ואחרות.

ובדרך כלל, למרות כל הניסיונות והעידודים והדאגות, הם עדיין לא מוצאים את הטעם. ממשיכים בחייהם, נדחפים הלאה במעלה הזרם, עובדים, פועלים, מקימים משפחות, מוצאים לעצמם דרכים הישרדותיות, פרקטיות יותר או פחות, אך ללא חוויה של משמעות אמיתית.

כאנושות אנו מחפשים ללא הרף את משמעות החיים. משמעות החיים באופן אישי, באופן גלובלי. אנשים עסוקים במפעלים גרנדיוזיים להשארת חותם, להנצחות כאלה ואחרות של מעשים בעלי משמעות. יש שעבורם אמונה באל או בכוחות נשגבים יכולה להיות משחררת מן השאלה הזאת ולמלא את החלל הפעור בתפיסה ש"מישהו" אחר אחראי על המשמעות, ולכן לא עלינו התשובה.

עד כמה שהבנתנו משגת – בעלי חיים אינם מתחבטים בשאלה זו. הם מוּנעים מהיצר הבסיסי של קיום, הזנה, התרבות לצורך המשך המין.

ואנו, כבני אנוש, ניתנה לנו יכולת התבונה וההתבוננות, נפתח לנו מרחב לשאלות קיומיות. ניתנה לנו בחירה, אך ככל שנחפור ונדוג עד אין קץ, תשובה – אין.

בשביל מה אנחנו כאן? מה משמעותנו? שאלה שעליה אין תשובות.

וככל שאנו מחוברים יותר לשאלה קיומית זו, כך פחות מובנת שהייתנו פה.

וככל שמעמיקה השאלה, מקום אפל בנפש נִגלֶה.

בטיפול, כשנשאלת השאלה הזו בחדר, עולה שם למעשה כמיהה. אין זו כמיהה לקבל רעיונות למשמעות, שכן רוב השואלים, אנשים חדים ומעמיקים מעין כמותם, התחבטו בשאלה רבות ונואשו מהחיפוש. למעשה, מה שמתבקש שם הוא הצורך בקבלה ובאישור של ה-אין. בהבנה המשותפת, שאכן אין משמעות. מתבקשת שם ראייה נוכחת, הזמנה לחוש את אותה תהום פנימית, להעז לגעת בה. באומץ להתמסר להכרת האינות של קיומנו.

כשעולה השאלה בטיפול היא מבטאת כמיהה לשותפות. לעמידה יחדיו, כבני אנוש נידפים, יד ביד למול התהום הפעורה, בידיעה שכל שיש לנו הוא הביחד. כמו אותה דבוקת איילות בסוואנה, שבנוכחות סכנה מתקבצות יחד, בחיל ורעדה, חשות זו את נוכחותה של זו ומתנחמות. כך גם עבורנו, כבני אדם, מול התהום הפעורה של האין, חולקים אנו ביחד את גורל אי יכולתנו לתפוס את משמעות החיים.

והנה, דווקא מתוך אין מוחלט זה, אנו ניצבים כלוח חלק, מזומנים לצקת הוויה לחיינו, לטעון אותם במשמעות. זוהי הזמנה להתחבר למקור שמזין כל אחת ואחד מאיתנו, כל אדם ומשמעויותיו הייחודיות. לא כזו חיצונית הנכפית עלינו, ערכית וטובה ככל שתהיה, אלא משמעות נטענת מתוך תוכנו.

ביכולתנו כמטפלים להכיר בחוויית הריק של המטופלת או המטופל, להושיט להם יד במקום הבודד הזה, להישאר איתם ביחד, ללא הבהלה שאחזה את הסובבים אותם בחייהם כל פעם שהעזו להעלות על דל שפתיהם את התהייה. להיות איתם שם ככל שנדרש, לחוות במשותף, בצער, את אי המשמעות בעולם. ודווקא מתוך הריק המוחלט – לאפשר להם להתחיל לגדל, בקצב הנכון להם, את המשמעויות המדויקות עבורם.