"שֵד, כשמו כן הוא, כלב מעורב עתיק ובעל אנרגיה בלתי נדלית. רועה עדרים בנשמתו (את זה גילינו במקרה בטיול בחורשות הכרמל, עת פגשנו עדר כבשים שאותו הוא התעקש לקבץ ולקדם, תוך שהוא נובח נביחות רמות ביעילות ליד רגליהן ומוביל אותן בעקבות הרועה, למרות שמעולם עד אותו רגע לא ראה כבשה).
באחד מטיולינו הגענו לחורשה בחיפה שיש בה חִרבֶּה עתיקה. התיישבנו לנו על סלע לנוח ואפשרנו לכלבים להתרוצץ להנאתם בין העצים. שד רץ בשמחה, רדף אחרי פרפרים וציפורים ושיחק תופסת עם תות, כלבתנו הנוספת – גורת לברדור שחורה מעורבת ומנוקדת בכתמי דלמטי לבן.
באחת מריצות האמוק המשוחררות הללו נתקלה רגלו הקדמית במוט ברזל שבלט מן הקרקע ובגלל הצמחייה שכיסתה הכול אי אפשר היה לראותו. זעקות הכאב של הכלב נשמעו בכל רחבי החורשה ומעבר לה, בעודו מדדה לעברי על שלוש רגליו הבריאות, סובל ובוכה נוראות. כשהגיע אלי, קרס ונשכב בכאב על הקרקע, כף רגלו שמוטה ומדולדלת.
התיישבתי לידו, לקחתי את כף רגלו הפגועה בידי וּוִידאתי שאין פצע פתוח. כל הזמן הזה הוא המשיך לייבב בקולי קולות. כשראיתי שאין דימום או חתך נורא, הצמדתי את כף ידי אל מול כפתו, כף אל כף, ודחפתי אותה קלות. הפעלתי כוח כנגד הרגל הפצועה. באותו רגע התרחש משהו מופלא. שד דחף בכף רגלו את כף ידי בחזרה, באחת הפסיק לבכות, התהפך והניח את רגלו הפגועה חזרה על הקרקע. לאחר מכן קם, התנער וחזר לשחק, כאילו כלום לא קרה.
אנחנו, ההולכים על שתיים, התבונַנו נדהמים על הנס הזה שהתחולל ולא ממש הבנו מה קרה שם. רק שנים מאוחר יותר הבנתי - היה זה עירור מחדש של מערכת ההתנגדות של הגוף. המערכת הדוחפת, המתנגדת, מניעה את כוח ההתנגדות של הגוף ואת התנועה שקפאה, ובכך מחזירה את תנועת הגל למקום שנפגע ואת כוחות הריפוי הטבעיים. היא מאפשרת באופן מיידי וטבעי למערכת להתארגן מחדש ולהחזיר את עצמה לדרך של ריפוי. את הגישה הזו – עירור הכוח המרפא – יישמתי מאוחר יותר ראשית עם ילדיי שלי במקרים של חבלות ונפילות, ובהמשך עם מטופלים המגיעים להתייעצות ולטיפול דרך תנועה.
גישה זו וגישות נוספות עומדות בבסיס ההתייחסות לנושא הריפוי העצמי ומפורטות בספר "חיבורים מרפאים".
